המדרש והמעשה ויקרא כא

פרשת צו [בענין כבוס בגדים שניתז עליהם דם חטאת, ושבירת כל"ח ומו"ש בכלי מתכות שנתבשל בהם בשר חטאת]. ואשר יזה מדמה על הבגד וגו' מדמה, מדם הכשרה ולא מדם הפסולה. ר"ע אומר היתה לה שעת הכושר וכו'. ור"ש אומר אעפ"י שהיתה לה שעת הכושר כו' (תו"כ פ' ו'. מ"א). וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר ואם בכלי נחשת בושלה ומורק ושוטף במים קדש קדשים, מה ת"ל, שיכול אין לי שטעונה מו"ש אלא חטאת בלבד, מניין לרבות כל הקדשים ת"ל קדש קדשים. (תו"כ, צו, פ"ז, מ"ו. וע' משנה דזבחים, צ"ה ע"ב)

כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ח מה' מעה"ק ה' י"ד] וז"ל עצלה הבשר באויר תנור של חרס יש בדבר ספק, אם ישבר הואיל ונתבשלה בו, או לא ישבר הואיל ולא נגעה בו, ולא בחטאת בלבד, אלא כל הכלים שמשתמשין בהם בקדשים ע"י חמין, בין ק"ק בין קדשים קלים, טעונין מריקה ושטיפה". עכ"ל

הנה חיבר הרמב"ם בהלכה אחת שני ענינים נפרדים ורחוקים זמ"ז, ראש דבריו היא היא אבעי' דרמב"ח בש"ס זבחים צ"ה (תלאו באויר תנור מהו, אבישול ובלוע קפיד רחמנא, או אבישול בלא בלוע נמי קפיד".) וסוף דברי הרמב"ם באותה ההלכה הם ד' הת"ק שבמשנה, והוא דין כללי במו"ש, ואין לו שום שייכות לכאורה לספקו של רמב"ח, ואין כאן מקומו כלל אלא לעיל בה' י"א, כמבואר למעיין ברמב"ם שם

עוד יש לדקדק במה ששינה הרמב"ם לשונו של רמב"ח שבש"ס, דהתם קרי לי' "בשול בלא בלוע" והרמב"ם קרי לי' "בישול בלא נגיעה". ואין זה דיוק בלישנא לחוד, דלכא' קושי' נמי איתא, דהא באמת קיי"ל בכלי קדשים אויר כלי ככלי [זבחים כ"ה], ועתו"ס שבועות י"ז גבי אויר עזרה כעזרה, ובמ"ל פי"א מה' שגגות, וא"כ תלה באויר תנור דינו כאילו נגע בתנור ממש, אלא דעכ"פ נגיעה כזו, נגיעה בלא בליעה הויא, כמובן, וא"כ הש"ס שפיר דייק דקרי לי' בבישול בלא בלוע', ועל הרמב"ם דקרי לי' "לא נגע" קשה

לבר מדקדוקים אלו, יש גם תימא בד' הרמב"ם, מה שתלה אבעי' זו בתנור של חרס דוקא, והא כל שבחרס בעי שבירה בכלי נחשת בעי מריקה ושטיפה, ורמב"ח בין אחרס בין אכלי מתכות מבעי' לי' אי קפדינן אבישול בלא בלוע ומצרכינן לכל חד כדאית לי', שבירה בכל"ח ומו"ש בכל"נ, ומדוע לרמב"ם אך בכלי חרס מספקא לי', וכבר הקשה כזאת בלח"מ שם. ולפי דרכנו יבואר כ"ז, ואגב אורחין יתבארו לנו כאן שרשי ההלכות בהכשר דכלי קדשים וגם פרטים אחדים בה' או"ה

הנה ידועה מחלקת רש"י ותוס' [פסחים ע"ו, וע"ז ס"ו] בענין ריחא מילתא, דרש"י פסק כלוי דריחא שרי, משום דרבא קם לי' בשיטתי' (דשרי בת תיהא בע"ז שם) ור"ת פסק כרב דריחא אסור, מהא דאסר רבא מפרזיקי' לההיא ביניתא דאיטוי בהדי בישרא למיכלי' בכותחא. יעויי"ש. ושיטת הרמב"ם בזה כמדומה שלא נתבררה בפירוש, אלא שהכ"מ והלח"מ וכן הצל"ח בפסחים תפסו במושלם דרמב"ם כלוי ס"ל, והוא עפימ"ש הרמב"ם פט"ו מה' מ"א ה' ל"ג אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבלה אעפ"י שאינן נוגעין, ואם צלאן ה"ז מותר, שהריח אינו אוסר, ואינו אוסר אלא טעמו של איסור, עכ"ל. אלא דלפי"ז צריך הי' הרמב"ם לפסוק גם בההיא ביניתא דאיטוי בהדי בישרא להיתר, ודלא כרבא מפרזיקי' (וכשיטת רש"י