המדרש והמעשה ויקרא יט

הכושר (כגון שנטרפה ממעי אמה), וקרא דכל אשר יעבור למעוטי היכא דנטרפה ולבסוף הקדישה, וקרא דמן הבקר להקדישה ולבסוף נטרפה. והנה במאי דנפיק ממשקה ישראל ודאי דאין לחלק בין עוף לבהמה לענין טרפות דהא אידי ואידי אינו מותר לישראל, וגם במאי דממעט מכל אשר יעבור אין סברא לחלק להכשיר טרפות היכא דמום אינו פוסל, דהא עיקר קרא זה גבי מעשר בהמה כתיב, ובמעשר בהמה גופי' אין המום פוסל כלל, ולא פש גבן לחלק בין עוף לבהמה אלא בממאי דממעטינן מקרא דמן הבקר. נמצא לפי"ז דבנטרפה במעי אמה, וכן בנטרפה ולבסוף הקדישה, אף הרמב"ם יודה דכל טרפות ואף טרפה דעופות פסולה למזבח מה"ת

ומעתה כבר סרה גם התימא השני' שתמה בס' שעה"מ על הרמב"ם מקראי דנח, דהא כדאזהר רחמנא לנח שיכניס אתו אל התיבה לקרבן מכל החי, למעוטי טרפה, על שנטרפה ולבסוף הקדישה הוא דאזהר, (דהא אכתי לא הוקדשו אז, אלא שעתיד הי' להקדישם לכשיצאו מן התיבה), וזה מקרא דכל אשר יעבור נפקא, וכבר אמרנו דבזה אף לרמב"ם אין לחלק כלל בין עוף לבהמה, (לפי דבמעשר בהמה בלא"ה אין המום פוסל בו), ותו אין להקשות מי איכא מידי, דהא בכה"ג אף לישראל נאסר מה"ת, בין בעוף ובין בבהמה. אך בהקדישה ולבסוף נטרפה דממעט מן הבקר, בזה י"ל דס"ל דרק במין הבקר (שהמום פוסלת בו) הוא דאמעוט, ולא בעוף, ולהכי הוצרך לקרא דהקריבהו נא למעט כל הטרפות, אף עוף במשמע

ומעתה בא וראה כמה מדוקדק לשונו של הרמב"ם ז"ל המובא בראש דברינו: "נולדה בה אחת מן הטרפיות, (ולא אמר "היתה טרפה", דהוי משמע שהיתה טרפה מקמי דהוקדשה וזו באמת אסורה ד"ת לכו"ע, אלא "נולדה בה א' מן הטרפיות", היינו שכבר היתה קדושה ועומדת ואח"כ נטרפה) האוסרות אותה באכילה (היינו לוא אף מספק, מדסו"ס אסורה היא לאכילת הדיוט) ה"ז אסורה, שנאמר הקריבהו נא לפחתך", דרק בכה"ג הוצרך הרמב"ם לקרא דדברי קבלה, כדי למעט אף עוף במשמע

וסעד גדול לדברינו מצאתי בפיה"מ לרמב"ם [פ"ז דזבחים מ"ו] גבי מלק ונמצאת טרפה, וז"ל, וידוע שהקדשים אם נמצא בהם שום דבר טרפה אסור בהקרבה, שאנו אומרים הקריבהו לפחתך עכ"ל. ראה מדקדוק לשונו שלא כ' בפשיטות דטרפה פסולה לקרבן משום הקריבהו אלא שהקדשים שנמצא בהם טרפה, שהיו קדשים מעיקרא, והיינו כדאמרן לעיל אליבי' דרמב"ם, דרק בהוקדשה ואח"כ נטרפה שהיתה לה שעת הכושר אך בזה אצטריך הרמב"ם להא דהקריבהו לפחתך ואמנם הכא במליקה איירינן, ואין מליקה אלא בעוף, וגם זה כמו שאמרנו, דגם בהוקדשה ולבסוף נטרפה, רק בעוף ולא בבהמה אנו זקוקין לקרא זה דדברי קבלה

ועל דברינו דמקרא דמן הבקר להוציא את הטרפה לא הוי ידעינן למעט טרפות דעוף, ע"ז יש להקשות לכא' מהא דזבחים [פ"ה, ע"ב] דמסיק הש"ס דיש פסול נרבע בעופות, אע"ג דמקרא דמן הבהמה ילפינן לי', אך באמת מהתם לא מסתייע דלק"מ, אלא סייעתא נמי איכא לדברינו, דהא באמת הש"ס חולין כ"ג מייתי קרא אחרינא, מן התורים למעוטי נרבע, ועתו"ס זבחים שם ד"ה יש נרבע, הרי דלא סגי לן במיעוטא דמן הבהמה כדי למעט אף נרבע דעוף הימנו

ובדברינו יובנו היטב ד' הכ"מ [פ"ג מה' אהמ"ב] דעמ"ש הרמב"ם שם ה"א אין המומין פוסלין בעוף כו' בד"א במומין קטנים, אבל עוף שיבש גפו כו' וכן אם נולד בו אחת מן הטרפות כו' ה"ז נפסל לקרבן, ע"ז כ' הכ"מ וז"ל נתבאר בפרק הקודם דטעמא משום הקריבהו לפחתך, וההוא טעמא שייך גם בעוף עכ"ל הנה בפ' הקודם נתקשה הכ"מ בילפותא זו של הרמב"ם מהא דהקריבהו, וכאן דקדק דוקא להביא קרא זה, אבל לדידן ניחא שפיר, דמדבעוף איירינן הכא, ולדברינו כל עצמו של הרמב"ם לא הוצרך להא דהקריבהו אלא משום עוף, והיינו מ"ש הכ"מ וההוא טעמא שייך גם בעוף". ודו"ק

לאחר זמן רב אחא לידי ס' שו"מ מהד"ד