המדרש והמעשה ויקרא יח

ולדידן ניחא דהא אי נימא ככ"מ אליבא דרמב"ם דטרפות למזבח דרבנן א"כ מקדשים אין ראי' כלל, ועכצ"ל דכל הראי' שבסוגיא דחולין אינה באמת אלא מחשש דמחוסר אבר, ולא מחשש טרפות, וכדאמרן, והא מחוסר אבר בודאי שאינו מיעוט המצוי כלל, ולא עדיף משאר י"ח טרפות, ע"כ שפיר הוכיח הר"ן מסוגיא דחולין רק לענין בדיקת י"ח טרפות, שאינה מה"ת דזה דמי למחוסר אבר, ולענין בדיקת הריאה שאף שהיא מיעוט המצוי ואעפי"כ אינו מה"ת כבר הוזקק הר"ן להסתייע מהא דש"ס ביצה שוחטין את המסוכנת כו' דאיירי בחולין, ולא מסוגיין דחולין דבקדשים איירי

ומה ינעם לתרץ, בדברינו הנ"ל אליבא דרמב"ם, לקושית התוס' חולין י"א ד"ה אתי, שהקשו וז"ל וא"ת כיון דפרה בת שתי שנים א"כ דילמא היינו משום דאוקמוה אחזקה שאינה טרפה (דהא חיתה י"ב חדש) עיי"ש שחדשו מכח קושי' זו לדינא דחזקה שלא נתבררה, וידוע שנחלקו הראשונים בזה, ולדידן ניחא מאד, דהא כיון שהוכחנו דעיקר הראי' של הש"ס (אליבא דרמב"ם) הוא ממה דלא חיישינן לחסרון אבר שמבפנים, ולא ממה דלא חיישינן לטרפה, והא במחוסרי האברים הפנימיים יתחשבו גם ניטל הטחול או הכליות (וכמו"ש הרמב"ם בה' אה"מ שם להדי'), והללו אין הבהמה נטרפת בהם כלל, ועכצ"ל דיכולה לחיות גם בלעדם, (ואפי"ה למזבח אסורה מה"ת מקרא דתמימים) א"כ שפיר הוכיח הש"ס דע"כ מטעם רובא הוא, ולא משום חזקת חיים דידה, דהא יכולה היא לחיות גם כשהיא נטולת הכליות

ואמנם בסגנון זה יש ליישב ק' התוס' הנ"ל אף אי נימא דלא כמו"ש הכ"מ, דהא לכו"ע גם מחוסר אבר עכ"פ דאורייתא היא, וא"כ י"ל דהוכחת הש"ס היא עכ"פ לא מטרפה לחוד, אלא גם מחשש דמחוסר אבר, ולענין זה מה שחיתה יב"ח אינו ראי'. וזה נכון מאד

ואולם בעצם ד' הכ"מ הנה קשה מאד לחדש כזאת בדעת הרמב"ם דטרפות למזבח אינה מה"ת, וסוגיין דעלמא בכל הש"ס (במנחות ה' ותמורה כ"ט, וש"ד.) משמע דדרשה גמורה היא, ולמה יגרע מיעוט זה להוציא את הטרפה מאינך מיעוטי דילפינן מהנך קראי, רובע, ומוקצה ונעבד, דכולהו דאורייתא נינהו. ולולא ד' הכ"מ הי' נלענ"ד דלעולם לרמב"ם אף קרא דמן הבקר דרשה גמורה היא, אלא דאעפי"כ אין למעט ממנו כל הקדשים, דהנה הש"ס למנחות ה' שם) בעי למילף מתחילה פסול דטרפות במה הצד מפסול דמום ויו"ד, ודחי מה להנך שכן בגלוי, עכ"פ חזינן דהיכא דמום פוסל, מסתבר שגם טרפות תפסול, וא"כ י"ל דנהי דאתי קרא דמן הבקר ומיעט גם לטרפות שאינה בגלוי, מ"מ י"ל דאין זה אלא בבהמה (דבהכי איירי קרא דמן הבקר), דיש במינה גם פסול מום, משא"כ בעוף דקיי"ל תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף, ניחא דה"ה שאין טרפות פוסלת בו, דרק "מן הבקר" אימעוט טרפה ולא מן העוף. ע"כ שפיר הוזקק הרמב"ם למעט טרפות מהקריבהו נא לפחתך, להוציא גם טרפות דעוף דהא עכ"פ לפחתו היא אסורה. ובזה כבר תסור פליאת שער המלך מסוגי' דחולין דהא כל הני דיליף מינייהו התם, פרה אדומה עגלה ושה"מ, בכולהו ודאי דאף לרמב"ם כשם שמום פוסל בהם כך טרפות פוסלת, ע"כ שפיר הוכיח הש"ס משם דאזלינן בתר רובא, משא"כ בעוף

ואולם עוד קושי' שני' הקשה בס' שעה"מ שם ע"ד הרמב"ם אסוגיא דע"ז דממעטינן טרפות לקרבן דב"נ מקרא דנח, מכל החי, או מלהחיות אתך בדומין לך, ואי ס"ד דלישראל שרי, מי איכא מידי כו'. וקושי' זו קשה אף אי נימא דקראי דמנחות אסמכתי נינהו, מ"מ הוי נאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני דלישראל נאמרה וכו'. וע"ז כבר אין לתרץ כתירוצנו דהרמב"ם רק לענין טרפות דעוף אמר למילתי', דהא קראי דנח שלא יכניס לתיבה לקרבן אלא מכל החי ובדומה לו אף לענין עופות נאמר כמבואר

אבל נלענ"ד דגם זה יש ליישב אל נכון היטב, דבאמת הש"ס במנחות ו' שם מייתי ג' קראי, חדא ממשקה ישראל ועוד מכל אשר יעבור, ועוד מקרא דמן הבקר, ומצריך לה התם קרא ממשקה ישראל היכא דלא היתה לה שעת