המדרש והמעשה ויקרא טז

במעשה; ונלענ"ד לחדש מסברא שהדברים ק"ו לענין מיעוט, היינו דאף מאן דחייש למיעוטא, מ"מ בודאי לא עדיף מיעוטא לדידי' מרובא אליבא דידן. ואם רוב התלוי במעשה ל"א, מכש"כ מיעוט התלוי במעשה דכמאן דליתא הוא, והנה דריסה ודאי דתלוי במעשה מקרי, (דהא לא עדיף ספיקא דעלה עלי' דורס מספק דעלה עלי' זכר שבש"ס בכורות), ולפי"ז אף כשנחוש לר' מאיר דחייש למיעוטא לספק נקב מ"מ לא נחוש אלא בנקב מחמת חולי, דאתי ממילא, ולא בנקב מחמת דרוסה, דלבד שהוא מיעוטא הוא תלוי גם במעשה **(ואמנם יש מקום להתעקש ולומר דבשלמא לענין רובא אתי הא דתלוי במעשה ומגרעו שלא יהי' כודאי, אך לר"מ דדי לו במיעוטא לחוש עליו, כך לי מיעוט התלוי במעשה כך לי מיעוט שאינו תלוי במעשה. אך באמת ז"א דהך סברא דתלוי במעשה יסודתו משום חזקה, ובהא אף ר"מ מודה, ועוד אולי לא גרע מיעוטא התלוי במעשה ממיעוטא דמיעוטא, דבהא לדברי התוס' אף רבי מאיר מודה.)** ומעתה בא וראה כמה גדולים ד' התוס' חולין כ"ח שם, שעל קושיתם לריב"א, מאי מקשה הש"ס אליבא דר"מ דילמא במקום נקב קא שחיט, הא לריב"א יש לנקב דעלמא בדיקה (ורק לנקב דדריסה אין בדיקה) תירצו התוס' "ונ"ל דאולי יש נקב שיאדים כמו דרוסה", ולא תירצו בפשיטות דהחשש הוא משום נקב דדרוסה גופה (וכקושית מהרש"א שם) ולדברינו זה ניחא מאד, דלנקב דדרוסה ודאי דאף לר"מ לא חיישינן (כ"ז של אתחזיק דורס שם) מדהוי מיעוט התלוי במעשה, אלא "דלנקב שיאדים כמו דרוסה" והוא בא מאליו, מחמת חולי, לזה חיישינן מדאינו תלוי במעשה כלל. וסרה תמיהת מהרש"א מד' התוס'

ואם כדברינו הלא תהי' גם מכאן סתירה לתירוצו של הג' חת"ס ז"ל על קושית שער המלך שהבאנו למעלה, דאף לפי"מ דשקיל וטרי הש"ס בחולין שם מנא לן דאזלינן בתר רובא ואף לפי"מ דסליק אדעתי' לחוש ברישא של עולה ועגלה וכדומה משום ניקב קרום של מוח, מ"מ ודאי דלא גרע רובא מספק השקול, או עכ"פ לא גרע רובא לדידן ממיעוטא אליבא דר"מ, וא"כ די שנחוש לנקב דמחמת חולי דאינו תלוי במעשה, אך לא לנקב דדריסה מדתלוי במעשה. וא"כ הדרה קושית שעה"מ על הכ"מ אליבא הרמב"ם לדוכתא, דאי ס"ד דטרפות למזבח אינה אסורה אלא מדרבנן אין ראי' לרובא מכל הני דמייתי הש"ס, דהא קדשים נינהו, ומה שתירץ החת"ס דבדרוסה מודה הרמב"ם, שהוא ד"ת אף למזבח זה לא יועיל כלום, דהא ראיית הש"ס ע"כ לאו מחשש דרוסה הוא, דתלוי במעשה וכדאמרן

ולחומר הקושיא נלענ"ד ליישב באופן אחר, עפ"י שנקדים עוד דבר תמוה להכ"מ ז"ל [פ"י מה' רוש"נ] שעל מה שכתב שם הרמב"ם דעגלה ערופה אם היתה טרפה פסולה, כפרה כתיב בה כקדשים, העיר הכ"מ מקורו מירושלמי [פ"ט דסוטה ה"ה], והוא תמוה, דהא מפורש דבר זה גם בבבלי חולין בסוגיא דרובא, מדהוכיח הש"ס רובא מהא דעגלה ערופה (דליחוש דילמא טרפה היא) ומסיק וכ"ת מאי נ"מ, כפרה כתיב בה כקדשים. ולמה הוצרך הכ"מ להוכיחו מן הירושלמי. וראיתי שכבר העיר ע"ז כ' דו"ז הגאון מוהר"ר אכתריאל נ"י אבד"ק יאגוסטאוו בספרו כתר המלך יעויי"ש

ונראה לי דבאמת אין מסוגיא דחולין ראי' כ"כ, דהא כ' הרמב"ם [פ"ב מה' אהמ"ב ה' י"א] וז"ל חסר לה (היינו לבהמת קדשים) א' מן האברים אפי' מן האברים הפנימיים כגון שחסרה לה א' מן הכליות ה"ז פסולה, שנאמר תמימים יהיו לכם עכ"ל. הרי דיש לנו קרא מיוחד לאסור מחוסר אבר פנימיי גבי קדשים (ואף באבר שאינה נטרפת בו, דהא ניטלו הכליות כשרה). והא עגלה ערופה אי אפשר לבודקה אף מחשש מחוסר אבר, דהא אמר רחמנא הערופה כשהיא שלמה, וא"כ אכתי י"ל, דלעולם טרפות אינה פוסלת בעגלה כלל, אלא דמחוסר אבר פוסל בה, דאולי רק לענין