המדרש והמעשה ויקרא טו

אולם כי דייקת אכתי יש נ"מ גדולה בין הספק דשמא רוח הפילה לבין הספק שמא מחמת חולי. דבש"ס [בכורות כ'] פליגי רבא ורבינא, לרבא אליבא דרבנן, דלא חיישי למיעוטא, סמכינן לענין מבכרת דבהמה ארוב בהמות מתעברות ויולדות, ורבינא פליג וס"ל דאף לרבנן לא סמכינן על רוב זה, לפי שהוא תלוי במעשה (דעלה עלי' זכר). ורוב התלוי במעשה לא אמרינן. נמצא לפי"ז לרבינא לשיטתי', לעולם כשאנו דנין על ספק ולד קיימא ספק רוח הפילה, דבתרווייהו אתה זקוק להניח שנעשה בה מעשה הרביעה והעיבור, שפיר איכא למיזל בתר רובא דולד קיימא, (דהא בין הרוב ובין המיעוט תלויין במעשה), אי לאו דאיתרע לה רובא מדלא טנפה, אבל בספק עיבור ספק חולי לא יועיל לנו לרבינא רובא דרוב בהמות כו' כלל, לפי שהמיעוט דע"י חולי אילו תלוי במעשה, והרוב תלוי במעשה

אלא דלפעמים מדה אחרת יש המגרע לספק דע"י חולי, דבשלמא ע"י עיבור אפשר שתתרוקן בבת אחת, ע"י שתלד או שתפיל, בבקר מלאה ובערב ריקנית, משא"כ בחולי, כשם שביאתו לאט לאט כך יציאתו חסר ואתי חסר ואתי, ולא מסתבר שיבריא החולי בין רגע, וכעין מ"ש התוס' [פ"ב דשבת ל"ו, א', ד"ה למחט] דבזמן קצר ל"ש לומר שמא הבריא ונתרפא, (וע' ש"ד סי' ל"ג ס"ק נ"א]. ודומה לזה בכלבו בשם הראב"ד [הובא ביו"ד ס' מ"ד ס"ו] דהיכא דחזינן שניטלה הכוליא ע"י חולי אז טרפה ודאי, משום שטרם שניטלה לגמרי ע"כ הקטינה מקודם עיי"ש. (והמעיין בנוב"י שם יראה דמשו"ה חשיב לה בנידון דידי' לכיעור עכ"פ, כיון דא"א לתלות' בחולי, מדאזיל עד מהרה)

בד"א ביצתה הבהמה מלאה, ולא שהתה כלל, וחזרה ריקנית, אז שפיר י"ל דאזדא לי' ספק דע"י חולי, מדנתרוקנה בבת אחת, אך ביצתה ושהתה, הדרן לספק זה, דמנא ידעינן, אימא באמת חסר ואתי חסר ואתי, דהא שהתה בינתים, מאי אמרת רוב בהמות מלאות אינו מחמת חולי, ז"א דהא כשאנו דנין ספק ע"י חולי (ולא הי' שם עיבור כלל) לא יועיל לנו שוב רובא מדהוי תלוי במעשה. ואולם לדינא גם ביצתה ולא שהתה הדר דינא להחמיר, דנהי דאזיל לה בכה"ג ספק דע"י חולי, מ"מ הדר לן ספק דשמא רוח הפילה, ורובא דרוב יולדות ולד קיימא יולדות, הא איתרע לה, מדלא טנפה וכדא' הש"ס התם, דהא השתא בדלא שהתה קיימינן, וחזינן דלא טנפה

נמצא לפי"ז דבאמת כל בהמה שיצתה מלאה וחזרה ריקנית יש לחוש בכל גוני בולד הבא אחריו לס' בכור, דממנ"פ אי שהתה (דאז ליכא הוכחה מדלא טנפה) הא יש לתלותו בספק חולי, וספק זה לא יוכרע כלל ע"י הרוב שכנגדו, מדהוי הרוב תלוי במעשה, ואי בדלא שהתה (דאז אמנם ליכא למיתלי בחולי, מדאין דרכו להתרפאות בבת אחת) הדר יש להסתפק בספק רוח, דהא בכה"ג כבר יש הוכחה מדלא טנפה, למיתרע לי' רוב דולד קיימא ודו"ק. ועפי"ז ניחא מאד מה דסתים רבינא בש"ס ונקיט כל יצתה מלאה לחומרא, דממנ"פ יש להחמיר, דבשהתה הא לרבינא לשיטתי' (דרוב התלוי במעשה ל"א) בלא"ה אין להתיר, מדאיכא למיתלי בחולי ולא בעיבור כלל, אלא דקמ"ל רבינא דאף בלא שהתה נהי דבכה"ג תו ליכא למיתלי בחולי, מ"מ הא כבר איתרע לה רובא דולד קיימא, מדחזינן דלא טנפה, דהא לא שהתה, וממילא דיש לחוש שמא רוח הכילה, וכדאמר הש"ס

הרי דרבינא שסתם הדבר שפיר סתים, דלשיטתו בכל גוני הוי ספק בכור, והתוס' בנדה שם י"ל דאזלי אליבא דרבא, דפליג ארבינא לענין רוב התלוי במעשה, ולדידי' ליכא למיתלי בחולי שהרוב מנגדו, ע"כ פירשו דבדלא שהתה איירי (היינו דבזה אף רבא יודה), אבל הרמב"ם והשו"ע דאזלי אליבא דהלכתא דקיי"ל כרבינא, דרוב התלוי במעשה ל"א, שפיר סתמו גם הם דבכל גוני יצתה מלאה וחזרה ריקנית הולד הבא אחריו ספק בכור. בשהתה משום ספק דמחמת חולי, ובלא שהתה משום ספק דרוח הפילה. ומיושבת קושית הגרע"א, והדר קם דינא כפשטות ל' הראשונים ז"ל, מבלי הכרח לחדש מה שלא חדשו הם. ודו"ק

שמעינן מיהת דסוגיא דעלמא כרבינא, דלא אזלינן בתר רוב התלוי