המדרש והמעשה ויקרא יד

ואי תימא שעכ"פ יש חשש דילמא נדרסה אמה של בהמה זו, והויא היא ולד הדרוסה, זה ליתא, דולד הדרוסה אפילו לר"א דתמורה, ל', ב', דאוסר, וע' ס"ז יו"ד סוס"י ע"ע], נהי דטרפה הוי, מ"מ לא עדיפא משאר טרפות, דמידי הוא טעמא להבדיל בין דרוסה לשאר טרפיות אלא משום דדרוסת הארי היא הטרפה שדבר בה הכתוב להדיא כמו"ש הרמב"ם, וז"א אלא בדרוסה עצמה, ולא בולד, שאפילו לר' אליעזר אינו אלא כולד טרפה דעלמא, ומהלמ"מ ידעינן לה, כמובן. וא"כ אכתי קשיא לרמב"ם, אי כל טרפות דעלמא אינן דבר תורה לגבי מזבח, א"כ איך הוכיח הש"ס מזה דאזלינן בתר רובא, ולא הועיל הג' חת"ס ז"ל בתירוצו

ואמנם גם בר מן דין יש להשיב על תירוצו של החת"ס ונקדים לזה הקדמות אחדות

על שיטת הריב"א [בתוס' חולין כ"ח, י"ב] דרק לספק דרוסה אין בדיקה לושט מבחוץ, אך משום חשש נקובה יש לושט בדיקה אף מבחוץ, כתבו שם התוס' וז"ל, והר"א הקשה, אי ושט יש לו בדיקה מבחוץ, א"כ מאי פריך לעיל ור"מ היכי אכיל בשרא כו' ונימא דהוי אכיל ע"י בדיקה, "ונראה לי דיש שום חולי שיאדים כמו דרוסה ואין לו בדיקה". עכ"ל התוס' ודבריהם תמוהים מאד, דלמה להו לתוס' למימר משום חשש "איזה חולי שיאדים כמו דרוסה", תי"ל משום חשש דרוסה גופא, דהא השתא קיימינן דעכ"פ לדרוסה עצמה אין לושט בדיקה מבחוץ. (וא"כ שפיר הוכיח הש"ס אליבא דר"מ דהיכא דלא אפשר שאני, דאל"ה ניחוש לדרוסה גופא ולזה אין בדיקה). וכבר נתקשה בזה המהרש"א ז"ל שם במקומו, ולדעתנו להלן יבוארו ד' התוס' היטב

עוד ראיתי להקדים דבר תימא בפסקי השו"ע והטור לענין דין בכורה [ביו"ד סי' שע"ו, ס"ד] שכתבו מבכרת שיצתה מלאה וחזרה ריקנית הולד הבא אחריו ספק בכורה ע"כ. ומקורו מש"ס [נדה כ"ט, א'.] בהמה שיצתה מלאה כו' הבא אחריו בכור מספק, ואמאי הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות ולד מעליא ילדן כו' אמר רבינא משום דאיכא למימר רוב בהמות יולדות דבר ס הפוטר מן הבכורה ומיעוטן כו' ורוב יולדות מטנפות, וזו הואיל ולא טנפה איתרע לה רובא. עכ"ל הש"ס וכתבו התוס' שם דע"כ בדלא שהתה איירי, דאי בשהתה, אימא דבאמת ילדה וטנפה, ולא יצאה כלל מן הרוב עיי"ש, ולפי"ז קשה מאד איך סתמו השו"ע והטור להלכה דכל יצתה מלאה וחזרה ריקנית הבא אחריו ספק בכורה וכן סתם הרמב"ם [בפ"ד מה' בכורות, ה' י"ג.], ולא חלקו כלל בין שהתה ובין לא שהתה, ומשמע דלדידהו בכל גוני הוי ספק בכורה, והלא מבואר בדברי רבינא דרק בשהתה הולד הבא אחריו ספק בכור, ובלא שהתה סמכינן ארוב יולדות ולד קיימא יולדות כדמוכח בש"ס שם. וכבר נתקשה בזה הגאון רע"א ז"ל בהגהותיו, ומכח קושי' זו נטה הגרע"א ז"ל ובעל ס"ט להקל באמת בדלא שהתה, ודלא כסתימת לשון כל הראשונים ז"ל. ולענד"נ ליישב פסקן של ראשונים

דהנה באמת טעמא בעי לשיטת התוס', מ"ט סתים רבינא גופי' ולא פירש דבלא שהתה לא חיישינן, והא אמורא צריך לפרש דבריו. ונראה לי דרבינא לשיטתי' שפיר סתים, דהנה לכא' יש להקשות לפי מ"ש בנוב"י [מ"ת ח' אה"ע פי' כ'] לענין לעז דא"א דכל היכר עובר שמבחוץ, כל זמן שלא הוכר ע"י הרגשת חיותו הפנימית, אינו מעיד על טומאה ודאית, לפי שאפשר שבאה לה הבטן המלאה לא ע"י עיבור כלל, אלא ע"י חולי, ויעויי"ש בנוב"י דלא חשיב לה אלא ככיעור בעלמא), א"כ קשה למה לא חשיב הש"ס התם בנדה גם זה בכלל הספקות (לענין בהמה שיצתה מלאה וכו'), דנקיט התם רק ספק ולד קיימא ספק רוח הפילה, ולא אמר ספק ע"י ולד, ספק ע"י חולי, ולא הי' שם עיבור כלל. אך באמת ז"א, דהא גם הנוב"י מודה בנידון דידי' דעכ"פ כיעור מיהו הוי, וע"כ הסבר פשרה זו הוא, דודאי הרוב אינן מחמת חולי, אלא מחמת עיבור, והוי כמילי דכיעור, דג"כ רובן לזנות, אלא שאינו בגדר ודאי כעדי טומאה ממש וכיון דרובא אינו מחמת חולי כבר ניחא מה דלא חשיב לה הש"ס לספק גם לענין בהמה שיצתה מלאה: