המדרש והמעשה ויקרא יג

כגון שהיו או"א חבושין בבית האסורים, (כלומ' וחזינן שלא נבעלה), ה"נ נימא כגון שהיתה בהמה זו חבושה, וידענו שלא נדרסה. (דבשלמא לענין שאר טרפיות, הבאות מחמת חולי שמבפנים, ודאי לית להו שום בדיקותא מחיים, משא"כ חשש דדרוסה שהוא דבר הבא מבחוץ הא אפשר לברר ע"י עדים אף בלי שנסמוך ארובא.): **(אך לענין שאר קדשים, אי הוי ידעינן עכ"פ שלא נטרפה קודם שהוקדשה, אז לשיטת הרמב"ם מדחייל עכ"פ שם קדשים עלי' לגבי מזבח, תו הוי חזיא גם להדיוט, משום דחיית עשה דאכילת קדשים, וכל עיקר החשש אינו אלא דניחוש למיעוטא דדילמא נטרפה מקמי שהוקדשה, ולא חייל עלי' שם קדשים כלל

ומעתה מדוקדק מאד לשון הש"ס שם ר"מ היכי אכיל בישרא, וכ"ת ה"נ, פסח וקדשים מאי אל"מ, חלקינהו לתרי בבי, פסח לחוד, וקדשים לחוד, משום דבאמת אין ההוכחה שוה אצל שניהם, אלא דעכ"פ מתרוייהו יש להוכיח "דהיכא דלא אפשר שאני", דאלת"ה ניחוש (למאן דחייש למיעוטא) בפסח לדילמא נטרפה סתם, ובשאר קדשים לדילמא נטרפה מקמי שהוקדשה. ודו"ק

והנה במסקנא דחי הש"ס לילפופא דפסח (אהא דאזלינן בתר רובא) דדילמא ע"י גומרתא (כלומר שבדקו לקרום של מוח ע"י שרפת העצם), אמנם אין זה אלא אליבא דהו"א (אי לא הוי אזלינן בתר רובא), אך אליבא דאמת דסמכינן ארובא אסור ע"י גומרתא, עכ"פ מדרבנן, [ע' פסחים פ"ד ע"כ, ובתוד"ה כשהוא. פ"ה, א.] משום הפסד קדשים

ומעתה נחזה אנן בפסח מצרים היכי הוו עבדי, דלכא' יש לחלק בנידון זה בין פסח דורות לפסח מצרים, עפימ"ש הפרמ"ג דלגבי ב"נ לא אזלינן בתר רובא, א"כ תינח פסח דורות דהוי כבר לאחר מתן תורה, שפיר לא יאות למיעבד ע"י גומרתא, משום הפסד קדשים, דהא לענין חשש דטרפות סמכינן ארובא, משא"כ בפסח מצרים דהוי קודם מ"ת, דאכתי ארובא לא הוי סמכינן, לכאורה לא הוו יכלי למיכלי' רק דוקא ע"י גומרתא, כדי למיבדקי' מחשש טרפות. אלא דבאמת דא בורכא, דהא למזבח אף טרפה מן התורה משרי שרי לשיטת הרמב"ם והיינו אם לא נחלק בין הוקדשה ולבסוף נטרפה או להיפך), ומידי הוא טעמא לאסור בפסח אלא משום דבעינן שיהא ראוי לאכילת הדיוט. והא קודם מ"ת אכתי גם להדיוט לא הוזהרו על הטריפות. אמור מעתה דבין בפסח מצרים ובין בפסח דורות בחדא מחתא הוי עבדי לי' בלא בדיקת קרום של מוח ע"י גומרתא, בפסח דורות משום דניתנה תורה ונתחדשה הלכה לסמוך ארובא, ובפסח מצרים משום דאכתי לא הוזהרו על הטרפות כלל

אולם מצינו לחז"ל שדרשו גבי יוסף טבוח טבח והכן, פרע להם בית השחיטה וטול גה"נ בפניהם [חולין צ"א. א'], הרי שעכ"פ יחידי סגולה היו מחמירין על עצמן אף קודם מ"ת להזהר ממאכלות אסורות, ומי לנו גדול ממשה ואהרן שהם בודאי קיימו כה"ת גם עד שלא ניתנה

והנה אין ספק שאך לחומרא היו מקיימין ולא להקל על עצמן, ולכאורה הי' מסתעף מזה שבאופן עשיית הפסח במצרים לא השתוו משה ואהרן עם שאר ישראל, שכל המון בית ישראל לא הוזקקו בשעת עשייתו ואכילתו לשום בדיקת טרפות, משא"כ משה ואהרן שלחומרא נהגו כלאחר מ"ת, ולקולא לא הוו יכלו עדיין לסמוך ארובא, בדין היה לכאורה שלא יעשוהו ויאכלוהו לפסח מצרים רק ע"י בדיקת גומרתא מחשש טרפות (ולא כמשפט אשר עשוהו כל ישראל). אולם באמת גם זה אינה מדרך השלמים לפרוש מן הצבור במעשה המצוות אף לחומרא

ובזה יש לבאר לדעתי כונתם ז"ל במכילתא וילכו ויעשו כו' כאשר צוה ד' את משה ואהרן כן עשו, ללמדך שאף משה ואהרן עשו כן, כמו שעשוהו כל ישראל, כך לא פרשו אף משה ואהרן מן הצבור באופן עשייתו, מבלי שנהגו סלסול בעצמם להצריך בדיקות יתירות ולשנות מדרך הרבים אף לחומרא והבן זה)**