המדרש והמעשה ויקרא יב

הזאב ג"כ דאורייתא נינהו למזבח, דלא כחת"ס. יעויי"ש. ועצם תירוצו של החת"ס לא בריר לי, בעניותי, מטעמים שאבאר

חדא דאי כל הוכחות הש"ס אינה אלא מספק דרוסה, א"כ לידחי לי' הש"ס לכל הוכחות אלו, כי היכי דדחי להראי' ממכה אביו **(דידהו ודחי לאו דטרפה, אז היתה דומה שאלה זו לאותה קושיא של שטות שהקשה מאן דהוא. ניתי עשה דמצה ונדחי ל"ת דחמץ, דכמו שאם חמץ הוא איננו מצה, כך אם טרפה היא איננה קדשים, וליכא מ"ע כלל באכילתה, אך כ"ז אי נימא דטרפות למזבח מה"ת אסור, משא"כ למ"ש הכ"מ אליבא דרמב"ם דד"ת טרפה אינה אסורה כלל לגבוה, והא ודאי דאף לר"מ, דחייש למיעוטא, כ"פ לא עדיף מספק השקול, ואינו אלא ספק דדבריהם למזבח (דילמא מקום נקב קא שחיט) וא"כ עכ"פ כבר חל עליו שם קדשים דבר תורה, לענין היתר לגבוה, וממילא דשוב יש לומר דאפי' להדיוט נמי תהא מותרת משום עשה דוחה ל"ת, דמדחל שם קדשים עלי' תו הויין שני ענינים נפרדים ממש, דומי' דמצה וחדש, שהקשו עלי' בתוס' קדושין בשם הירושלמי, דליתי עשה ולידחי וע' תוס' חולין ע"ח ד"ה מניין, דאי לאו דאיכא כלאו דאו"ב גם עשה דמחוסר זמן, אז הוי אתי עשה דאכילת פסח ודחי לי'], ולפי"ז אין שום ראי' מאכילת קדשים אליבא דר"מ. דהיכא דלא אפשר שאני, דדילמא משום עשה דוחה ל"ת אתינן עלי'

אולם לכשתדקדק בדבר תמצא דלענין פסח לא ניתן דבר זה להאמר כלל, דבשלמא בשאר קדשים, דאין חלות קדושתן תלוי' באכילת הדיוט כלל, דהא אכילת קדשים לכו"ע לא מעכבא, ואפי' אי הוי אסור להדיוט מ"מ שפיר. חייל שם קרבן עלי' (אי לאו דממעטינן לי' מקראי, או מאסמכתא אליבא דכ"מ בדעת הרמב"ם), בהנהו שפיר י"ל דשוב לישתרו אף להדיוט משום מ"ע דאכילתן, משא"כ בפסח שלא בא מתחילתו אלא לאכילה ולכו"ע בשאינו ראוי לאכילה מעיקרו לאו פסח מקרי כלל (ע' סוגיא דפסחים ע"ז ע"ח), א"כ קודם שאתה קורא שם פסח עליו אתה צריך להקדים הכשרו לאכילת הדיוט, הרי דקדושתו ואכילתו תלויין זב"ז, אמש כדמיון חמץ ומצה שהבאנו לעיל, ול"ש כלל לדון בזה דין עשה דוחה ל"ת, דמקמי שהכשרתו לאכילת הדיוט אכתי לא חייל עליו שם פסח כלל וליכא מ"ע באכילתו. [ומה שהתוס' חולין ע"ח שם הזכירו ס' זו אף לגבי פסח בלא"ה צ"ל דרק לרוחא דמילתא כתבו, משוה קושית הגרי"ב בגליון שם שהעיר ע"ז מד' התוס' גופייהו בזבחים ל"ג עיי"ש ודו"ק]

ולפי"ז מפסח עכ"פ שפיר הוכיח הש"ס (אף אליבא דרמב"ם) דהיכא דלא אפשר שאני, דאלת"ה נימא במקום נקב קא שחיט, ומשום חשש זה עכ"פ אינו ראוי לאכילת הדיוט, ושוב לא חל עלי' שם פסח כלל אף לגבוה

אך משאר קדשים אין ראי' לכאורה, אליבא דרמב"ם, דמדלגבוה שרי וחייל עלי' שם קדשים, תו י"ל דמטעם עשה דוחה ל"ת שרי אף להדיוט ולא מטעם דלא אפשר

אולם באמת יש קצת ראי' אף משאר קדשים, לפי"מ שהעליתי להלן בפנים, דאף הכ"מ לא אמר אליבא דרמב"ם דאסמכתא הוי אלא שהוקדשה ולבסוף נטרפה, משא"כ בנטרפה ולבסוף הוקדשה (ובפנים להלן יתבאר הדבר), א"כ אכתי יש לחוש דילמא כבר נטרפה מקמי שהוקדשה וממילא דאסירא לגבוה דבר תורה אף לרמב"ם, וא"כ תו לא שייך לדון בה מטעם דחיי' ע"י עשה דאכילת קדשים, דמדאסירא למזבח דבר תורה תו לא חייל עלה שם קדשים כלל וכדאמרן. וא"כ אף מאכילת שאר קדשים לבר מפסח יש נמי להוכיח מדלא חיישינן לשמא נטרפה ואח"כ הוקדשה דעכ"פ היכא דלא אפשר שאני, ולא חיישינן למיעוטא

חזינן מיהת דאף אם באנו לאסור אכילת קדשים משום מיעוטא דטרפות, עכ"פ לא זה השם האוסר לאכילת פסח אוסרו לאכילת שאר קדשים, דלענין פסח די לנו לחוש לדילמא נטרפה, ותו אין נ"מ אימת נטרפה (דאף אם הוקדשה ולבסוף נטרפה אע"ג דלשאר קדשים הוי חזיא לרמב"ם מדאורייתא, מ"מ לפסח עכ"פ לא חזיא, מדעיקר שם פסח באכילת הדיוט מיתלי תלי, וכדאמרן)**