המדרש והמעשה ויקרא קי

בדוקא בכוס ש"ז מהסברא דאין עניות כו' ואף שהותרה הפשטת הפסח בשבת משום הקטרת האמורין, היינו בשביל שאצל קרבן צבור מלאכה שא"א לעשותה מע"ש הותרה בשבת, אך לגבי הסברא דאין עניות כו' לא חשיבא ההשקאה, שבאה לאחר ההפשט, כעיקר עבודה. הרי דמחלקותם דרמב"ם ורש"י, בטעמא דהשקאת התמיד, בפלוגתא דרבא וריבנ"א שמואל תליא: לפרשת צו בענין כבוס דם חטאת

איברא שגם לדברי כ"א הגאון המחבר שי' יש לדקדק, היכי פשיטא לו לרבא בדם עולה למטה ודם חטאת למעלה, דאם משום נגיעה הא קא נגע וטעון כבוס, מהיכא תיתי לחלק בין נגיעה לבליעה, ואולי באופן זה גם משום נגיעה ליתא, וכמ"ש בשבת מים ע"ג מים היינו הנחתן נאמר ג"כ הכא שרק הדם עולה שהוא למטה קא נגע בבגד ולא הדם חטאת שמונח ע"ג דם העולה, ולולא דברי כ"א הגאון המחבר שיחי' הי' אפשר לאמר עפ"י שיטת הש"ס [ב"מ, ד' י"ב] בבעיא דזרק ארנקי, דאויר שסופו לנוח כמונח דמי דבעי' דרבא היא כשנפל על הבגד הדם חטאת מתחילה ממקום גבוה, וטרם שנח, בעודו באויר על הבגד, הקדים ליפול עליו ממקום נמוך הדם עולה, ומקום הספק אי משום נגיעה, הא קא נגע", הוא בשביל שתיכף כשהתחיל הדם חטאת ליפול על הבגד באויר שסופו לנוח כבר הוא כמונח, ולוא גם שאלו קלט אחר את הדם מן האויר ולא נח כלל על הבגד, לא היה מחויב הבגד בכבוס, משום דס"ס ליתא שם דם הראוי לכבוס, מ"מ באופן זה שדם החטאת קדם בהנחת האויר, ובסוף הונח גם הוא עוד עם הדם עולה על הבגד, אלא שקדמו הדם עולה בנפילתו על הבגד, שפיר שייך לאמר שבשביל הקדמת הדם חטאת לנוח באויר שסופו לנוח על הבגד, דינו כמו שנגע בבגד לבד, וטעון כבוס, "או דילמא משום בליעה הוא והא לא בלע", והיינו שהטעם דאויר שסופו לנוח כמונח דמי לא יועיל לחייב את הבגד כשנפלו עליו הדם עולה וע"ג הדם חטאת צב א באופן הנ"ל בכבוס אם חיוב הכבוס הוא משום נגיעה, משום דנחשב כמונח לגבי שבת, אבל לא משום בליעה, דהא הדם כשהוא מונח באויר נהי דכנגע משוית לי' אך עכ"פ לא נחשב כבלוע בבגד, ולבסוף כשנפל עליו, הא הקדימו בנפילה הדם עולה, וממילא פטור הבגד מכבוס

אולם ענין זה בכלל, היינו אם הסברא דאויר שסופו לנוח כמונח דמי' מתקבלת גם אצל קדשים ודם חטאת להטעינו כיבוס, יש לכאורה לפשוט מבעי' של הש"ס [זבחים, דף ט"ז] היה מזה החטאת העוף ונקטעה ידו של המזה עד שהגיע למזבח מהו, ופשיט שם "והזה ונתן אמר רחמנא", ועד שהגיע הדם למזבח לא נגמרה הזאתו, ונפסלת בבעל מום, מוכח מזה שלולא היתור דקרא "והזה ונתן" היתה נחשבת ההזאה, תכף ביציאתה מיד המזה, לגמר עבודה, והיינו משום דהי' סופה לנוח וגם לגבי קדשים, וכ"כ גם אצל דם חטאת להטעינו כבוס, הדין הוא דכמונח דמי כנ"ל איברא שמהש"ס [זבחים ד' י"ט,] משמע ההיפך, דפריך שם הגמרא על ר' יוחנן, דאמר לא אמרו יתור בגדים אלא במקום בגדים אבל שלא במקום בגדים לא הוי יתור בגדים ותיפוק לי' משום חציצה ודחיק הש"ס לתרץ "בשמאל", ועדיפא היה לו לתרוצי, דהא דמתיר ר"י לבישת הצלצול משום הטעם דלא אמרו יתור בגדים שלא במקום בגדים, ולא חייש לאיסור חציצה, הוא משום דמיירי שלבש הכהן הצלצל הזה אחר שיצאה הזאה מידו, ולא הגיעה עוד למזבח, דאז אף שמהרבוי ד"והזה ונתן" ילפינן שלא נגמרה עוד העבודה עד שהגיע למזבח, מ"מ לא שייך לאסור ההלבשה מטעם חציצה משום דבאמת הא כבר יצא הדם מיד המזה, ומאומה אין בה שיחצוץ לו הצלצל, ועיקר חשש הפסול היה לנו רק מלתא דיתור בגדים, ולזאת שפיר אר"י דאף הטעם של יתור בגדים ליכא בלבישת הצלצל, משום דהוי שלא במקום בגדים, ומדלא משני הש"ס התירוץ הזה, מוכח מזה דבאמת לענין הזאה ושאר דיני קדשים אויר שסופו לנוח לאו כמונח דמי לכ"ע, וממילא ההזאה, כ"ז שלא הגיעה למזבח, עדיין שם עבודה עליו לפסול גם משום חציצה בלבישת הצלצל, וכמו שמונחת עוד