המדרש והמעשה ויקרא יא

והא לכאורה אין ס' א' מתיר כאן יותר מחברו, והוי משם א', דמאי נ"מ אי שחט שפיר ע"י ידיעה, או אתרמי ושחט שפיר, אלא ע"כ כיון דע"י ידיעה הי' מותר לכתחילה לשחוט, ואי לא ידע אז עכ"פ לכתחילה לא הי' רשאי לשחוט, תו דיינינן לי' שפיר לס"ס מעליא, אע"ג דהשתא מיהת היא שחוטה לפנינו. ודו"ק **(ולענין חיוב הבדיקה בקדשים תו ליכא להקשות דהא עכ"פ לפחתך אסירא, וכקושיתנו לעיל, דהא באמת גם לפחתו אינה אסורה, אלא דצריכה בדיקה, ולענין קדשים הרי היא כבדוקה. וק"ל

)** ואמנם לכאו' יש להשיב על דברינו לפי מ"ש הנוב"י [חיו"ד סי' מ"ז מ"ק] דבדבר קל שיש חילוק בין הספקות תו לא מקרי ס"ס משם אחד, ואף שאין אותו חילוק נוגע לדינא הנהוג בזה"ז (כגון בעובדא דידי', ספק דם הצדדין, והאשה טהורה וגם הדם טהור, ספק דם מכה מן המקור ואז עכ"פ הדם טמא לטהרות, ואף שאין לנו עכשיו דין טו"ט), וא"כ אי ס"ד דשני הספקות שבנידון דידן הא' מתיר יותר מחברו לענין קדשים, שוב נימא דאף לענין חולין יתחשב שפיר לס"ס מעליא, והדר קשה בדיקת הריאה דחולין למה. אך באמת ז"א, חדא דמדברי הפר"ח כללי ס"ס י"ב משמע לכא' דלא כנוב"י יעויי"ש, (וכן יש להוכיח גם מד' המהרי"ט ח"א סי' מ"א דחשיב ספק לא הגיעה לשנים, ס' לא הביאה סימנים לס"ס מש"א, אע"ג דבספק השני יש חומר מבספק הראשון דהא לחומרא חיישינן לחזקה דרבא, ויש לדחות.). ועוד דבעובדא דנוב"י יצוייר עכ"פ חילוק דיניי בעצם אותו הנידון שאנו דנין עליו (כגון אותו הדם שאנו מסופקים עליו אי טמא ואי טהור הוא לטהרות, ואף שאינו נוהג בזה"ז.) משא"כ בנ"ד דבהמת חולין זו, השחוטה לפנינו, לא תתכשר עוד למזבח לעולם, והבן זה

. הדרן לדברינו הראשונים דטעמא רבה איכא לחלק בין בהמת חולין לבהמת קדשים לענין חיוב בדיקת הריאה ובעצם שיטת הרמב"ם שהתחלנו בה, מה דמשמע לדידי' דכל ענין איסור טרפות למזבח אינו אלא דרבנן, ע"ז כבר הרבה להקשות בס' שעה"מ [פי"א מה"ש], דלכא' כל סוגית הש"ס חולין י"א היא כנגדו, מדהוכיח התם הש"ס דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה, מפרה אדומה ועגלה וכו' וליחוש דילמא טרפה הוי כו' ואי ס"ד דטרפות למזבח אין איסור ד"ת שוב אין ראי' מכל הנך דמייתי, דקדשים נינהו, יעויי"ש בס' שעה"מ והיא קושיא עצומה מאד: **(וע"ד דרוש פירשתי בענין זה מאמרם ז"ל [במכילתא, בא.] גבי פסח מצרים, עמאה"כ וילכו ויעשו כו' כאשר צוה ד' את משה כו' כן עשו כו' הוסיפו במכילתא "ללמדך שאף משה ואהרן עשו כן", והוא תמוה מאד, דמאי רבותא שאף משה ואהרן לא בטלו מ"ע, ומי יעשה אם הם לא יעשו? ונלענ"ד בהקדם דקדוק עצום שיש לדקדק בד' הש"ס חולין שם סוף ע"ב, ודילמא היכא דאפשר אפשר כו' דאלת"ה לר"מ דחייש למיעוטא היכי אכיל בישרא, וכי תימא ה"נ, פסח וקדשים מא"ל כו' ואינו מדוקדק מה שחילקן הש"ס לתרי בבי, פסח וקדשים, אטו פסח לאו קדשים נינהו, וחדא הו"ל "קדשים מאי אל"מ" והנה אלמלי באנו להקשות על הוכחת הש"ס מקדשים דאזלינן בתר רובא, ודילמא קדשים שאני דאיכא מ"ע באכילתן, ואתי מ"ע

)** וראיתי לחת"ס [ח' יו"ד ס' ע"ב] שתירץ דעד כאן לא אמר הרמב"ם אלא בשאר טרפות הפנימיות דאף להדיוט לא למדנום אלא מהלמ"מ, משא"כ בדרוסה, דהיא הטרפה היחידית דכתובה להדיא, [ע' ב"י יו"ד כ"ט] גם הרמב"ם מודה דאסורה אף למזבח מה"ת, וא"כ בכל הקדשים כולם הוי לן לחוש לס' דריסה, דצריכה בדיקה מכפא דמוחא ועד אטמא, אי לאו דאזלינן בתר רובא. וזהו מה שהוכיח הש"ס חולין י"א שם. עכת"ד החת"ס

והנה ראשית אעיר שעל ספק זה בענין טרפות למזבח כבר נתעורר בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' ס"ט, ושם הוכיח מסוגיא דחולין מרישא של עולה דאפי' טרפות דלאו דרוסת