המדרש והמעשה ויקרא קט

ולטעם זה הוי תרומה בימי עזרא ד"ת, וכשיטת הראב"ד פ"א דתרומות שם, (ולפי"ז הוי דין המעשר היפך ממש מדין החלה, דחיוב חלה מיהר לבא תיכף בבאם לארץ, וכדאמ' בש"ס בכ"ד משונה ביאה זו וכו', ומיהר לצאת ד"ת תיכף לאחר חרבן ב"ר, דהא גם הראב"ד מודה בחלה דלא נהגה בימי עזרא דלא הוי ביאת כלכם, וחיוב מעשר הוי ממש היפך מזה, דחיובו אחר לבא עד לאחר ירושה וישיבה, ולעומת זה לא פסק חיובו גם בימי עזרא), וכ"ז לטעמו הראשון של רש"י, אך לטעם השני שברש"י כתובות הנ"ל דמעשרות בשמיטות תלה רחמנא, א"כ כדס"ל לרש"י בשמיטה ויובל, דלא נהגה בימי עזרא ד"ת, ה"ה בתרומות ומעשרות וכמו שפסק באמת הרמב"ם ז"ל בפ"ו דתרומות, ודלא כראב"ד שם

הוא הדבר אשר דברנו דיש להוכיח שיטת רש"י גם לענין תו"מ כשיטת הרמב"ם, אלו דלאו מטעם אחד אמרו, דרש"י כתובות שם כתב טעמו דתלה הכתוב מעשר בשמיטה, ורמב"ם פ"ב דתרומות כתב טעמו, "לפי שנאמר כי תבאו ביאת כלכם, כשהי' בירושה ראשונה" (ל' הרמב"ם שם)

וכבר אמרנו למעלה דלענין שמיטה ויובל עצמו הי' נראה להוכיח מפשטן של כתובים דפ' בחקותי דרק בזה"ב הראשון הי' מה"ת אן באמת אין מכאן שום ראי', וכמו שבארנו שם: הערות אחדות ל"עמק ההלכה" מאת כ"א הגאון וכו' כמו"ה יעקב נ"י אבד"ק קאנין. לפרשת ויקרא לענין מ"ש ז"ל משקין את התמיד בכוס של זהב

הנה מסתימת לשון רש"י ז"ל בב' מקומות במס' ביצה בסופה במס' חולין פ' ג"ה ד"צ ע"ב דטעם ההשקאה הוא כדי למהר מעשה ההפשטה מוכחת שיטתו נגד שיטת הרמב"ם ז"ל, ואולי י"ל שבטעמא דהשקאה חולקין האמוראים בש"ס [חולין, צ' ע"ב] דרבא חשיב שם השקאת התמיד בכוס של זהב לדבר של גוזמא וריבנ"א שמואל מנה את הג' מקומות שדברו בלשון הבאי, תפוח גפן ופרוכת, ושביק השקאת התמיד, משום דסובר כמו שפירש"י ז"ל דהשקאה היתה דוקא בכוס של זהב, משום דאין עניות במקום עשירות, ואחרי אשר על הסברא דאין עניות במקדש במקום עשירות, שתופס הש"ס בהרבה מקומות לדבר פשוט, בטח לא יחלוק גם רבא, לזאת כדי להבין טעם מחלוקתו על שמואל באופן ההשקאה י"ל לענ"ד דשמואל אזיל לשיטתו, דסובר במח' ע"ז, ד' ל"ח, דאם הניח ישראל בשר ע"ג גחלים ובא עכו"ם והפך בו מותר, דקרובי בשולא לאו מילתא היא, וכמו כן יסבור דגם קרובי עבודה לאו מילתא היא, נגד סברת ר' הונא [במס' שבועות ד' י"ז] דמחייב שם בזר שהפך בצנורא, משום דקרובי עבודה מילתא, ואולי גם רבא סובר בזה כשמואל, דקרובי עבודה לאו מילתא, ומחולק הוא עליו רק בטעמא דהשקאה, שאם נאמר גם אצלה הסברה דאין עניות וכו' בע"כ נחשבת ההשקאה לא לקרובי עבודה שלאו מילתא היא לתרווייהו, רק לעיקר עבודה. ומשום דסובר שמואל דהשקאת התמיד בכוס של זהב איננה אחת מהג' מקומות שדברו בלשון הבאי, מטעם דאין עניות וכו' בע"כ הוא סובר ג"כ דטעם של ההשקאה הוא פרוק הסירכות כשיטת הרמב"ם ז"ל, ובהיות שבזה תלוי הכשר גוף הקרבן, לזאת שפיר שייך בה הסברא דאין עניות כו' כמו לשאר עניני עבודות, אבל רבא דחשיב גם ההשקאה בכוס ש"ז לדבר של גוזמא, ולא איכפת לו בהסברא דאין עניות כו' בע"כ סובר כשיטת החולקים על הרמב"ם ז"ל, דטעם ההשקאה הוא רק משום קלות ההפשטה, ולא הוי יותר מקרובי עבודה דלאו מילתא היא, וההשקאה בכוס ש"ז היא ממילא רק דבר של גוזמא, משום דלא חשיבא כעיקר עבודה שתהי'