המדרש והמעשה ויקרא קח

דק"פ לאו כקה"ג דמי, הוו פטירי גרים מראיי', (ועכצ"ל דלא ילפינן פסח מראיי' לענין זה, דהא חיובא דגרים אצל פסח מפורש בקרא)

ועפ"י דברינו הנ"ל תבין דעת התוס' ברכות [כ' ב' ד"ה נשים] שהוכיחו דלא כרש"י שם, היינו דע"כ טעם ספיקו דהש"ס לענין חיוב נשים בבהמ"ז לאו משום דלא הי' להן חלק בארץ וכרש"י דא"כ גם כהנים ולויים לא יתחייבו עיי"ש בתוס'. ולכאורה דבריהם תמוהים, דאטו נעלמה מהם משנה מפורשת פי"א דמ"ש, דלר' יוסי (דהלכתא כותי' לגבי ר' מאיר) כהנים ולויים מביאין וקורין דיש להם ערי מגרש, ובנשים הא לית מאן דפליג דמביאין ולא קורין, כמבואר בפ"ק דבכורים (וה"ה לענין ודוי מעשר). ואיך דימו התוס' שני נושאים שאינם שוים? ועוד יש לתמוה, הא בעיקרא דענינא לא תירצו התוס' כלום, דהיא גופה קשיא, מאי אולמי' דברכת ברית ותורה מברכת הארץ, ואי נפטרינהו לנשים מטעם דאינן בברית ותורה, למה לא נפטור באמת לנשים וגם לכהנים יחדיו מטעם דאינן בברכת הארץ

אבל נראה לי פשוט בדעת התוס', דבאמת הא בתורה לא כתיב אלא ואכלת ושבעת כו' "על הארץ הטובה אשר נתן לך", ומזה לבד אין למעט לא נשים ולא כהנים, כשיש להם קרקע באיזה אופן שיהי', (כמו ע"י ירושה, או מקנה עכ"פ כשאינו חוזר ביובל), דהא הכל מיד ד'. **(וגדולה מזו ס"ל לשמואל אליבא דר"מ [ב"ב פ"א, א'] דאפילו לוקח פירות מן השוק מביא וקורא ופריך והא כתיב אשר נתת לי, ומתרץ דיהבית לי זוזי וזבני בהו. ונהי דאתותב שם שמואל, אין זה אלא לענין מקרא בכורים דכתיב בה "אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו", אך בבהמ"ז דלא כתב אלא אשר נתן לך אין לפוטרה מטעם זה, דהא עכ"פ יהבי לה משמיא. וז"ב.)** וס"ל לתוס' דעיקר סמיכותו של רש"י, מה שרצה לפטור נשים מטעם שלא נטלו חלק, אנוסחא דבהמ"ז סמיך דאמרינן בה "על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה", ובזה ודאי נשים אינן בכלל, דהא בנחלת הארץ אינהו לא הויין. וכלפי זה ודאי שפיר כתבו התוס' דא"כ אף כהנים ולויים ליפטרו, דהא כבר העלינו למעלה דאף לר' יוסי דאמר "יש להם ערי מגרש", עכ"פ לא בתור ירושה מאבותינו נטלוה, וכמו שהארכנו בזה למעלה. ואמנם לתוס' לדידהו ס"ל דאליבא דאמת אין לפטור מטעם זה לא נשים ולא כהנים, דאטו נוסחא דבהמ"ז כתובה בתורה, ואטו היא מעכבת, ולא דמי כלל לקריאת בכורים, דהתם נוסח תורה הוא (הגדתי היום וגו' אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו) ומשם הוא דממעט בספרי לגרים נשים ועבדים וכו'. ולפי"ז מדוקדקים מאד ד' התוס' בברכות שם, והגאון בעל מעדיו"ט דחה דבריהם כלאחר יד, ודבריו תמוהים. עיי"ש

והנה כבר הזכרנו בראש דברינו דרמב"ם ורש"י ז"ל בחדא שיטתא קיימי לענין שמיטה ויובל דלא נהגו ד"ת בימי עזרא, משום דלאו כלהו סלוק, ולא היו כל יושבי' עלי' ה ועכשיו נ"ל להוכיח דגם לענין תו"מ רש"י כרמב"ם ס"ל דלא נהגו בבית שני ד"ת, וכמ"ד מאליהן קבלו המעשרות, והוא ממ"ש רש"י ז"ל בש"ס [ב"מ, פ"ט, א', אהא דאמרינן התם דז' שכבשו וז' שחלקו לא נתחייבו במעשר] וז"ל, דכתיב עשר תעשר כו' במקום אשר יבחר, עד שנבחרה שילה לא נתחייבו עכ"ל. ובש"ס נדה מ"ז א' כתב רש"י ז"ל אהאי ענינא גופי' וז"ל דבמעשר כתיב תבואת זרעך עד שיכיר כאו"א את שלו, עכ"ל. ובש"ס כתובות כ"ה, א', כתב רש"י ז"ל שני טעמים וז"ל שם: דכתיב דגנך, תבואת זרעך המיוחדת לך, ועוד דתלה הכתוב את המעשר במנין שנות השמטה שנאמר בשנה השלישית שנת המעשר כו' עכ"ל. וכבר העיר הגאון מוהרי"פ ז"ל על שנוי הל' בדרש"י בג' מקומות הללו, ולענ"ד יש נ"מ לדינא בשלשת הפירושים השונים הללו, ואין כאן מקום להאריך בזה, ונעיר כאן רק על שני הטעמים דרש"י שבש"ס כתובות הנ"ל, דלטעמא דזרעך המיוחדת לך, נהי דאימעוט ז' שכבשו וז' שחלקו, אך ימי עזרא לא אימעוט, דהא אז הי' מכיר כאו"א את שלו,