המדרש והמעשה ויקרא קז

מקרא בכורים (פ"א, שם.) ולענין לויים מצינו דאיפלגי תנאי ר"מ ור' יוסי רק בוידוי מ"ש, ובמקרא בכורים לא אתפריש כלל במשנה, מה דינם של לויים. ולפי ההנחות הנ"ל הי' נלענ"ד לישב, דבאמת לענין מקרא בכורים ליכא פלוגתא כלל בין ר"מ לר' יוסי ולתרווייהו לוי מביא ואינו קורא דהנה הפרש גדול יש בין ל' הכתוב שבפ' וידוי מעשר ובין ל' הכתוב שבמקרא בכורים אצל וידוי מעשר הוא אומר, ברך את עמך וגו' ואת האדמה אשר נתת לנו, כאשר נשבעת לאבותינו, ולשון זה מוציא את הלויים רק לדעתי' דר' מאיר, שלא הי' ללויים קנין מוחלט כלל אצל ערי מגרש, משא"כ לר' יוסי שפיר הלוי מתודה ואומר "האדמה אשר נתת לנו", דהא עכ"פ ניתנה הארץ גם לו, אם לא "בנחלת שאר", עכ"פ במתנה מאת באי הארץ, עפ"י מצות ד' בשעת כניסתם

אך במקרא בכורים הו"א "הגדתי היום כי באתי אל הארץ אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו", וע"כ אין הלויים בכלל זה, אף לדעתי' דר' יוסי, כי איך יאמר "אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו", והלא אף לר"י לא נחלו הלויים "נחלת שאר", ולא היו בכלל השבועה אשר נשבע "לאבותינו" לתתה להם, רק מבאי הארץ ניתנו להם ערי מגרש, בשעת כניסתם, עפ"י ד'

נמצא דאף שלענין וידוי מעשר פליג ר' יוסי אדר"מ וסבר דלויים מתודים, מ"מ לענין מקרא בכורים שפיר שתקה המשנה, משום דכאן כו"ע מודים דמביא ואינו קורא, ומטעמא דאמרן. כך הי' נראה לי לכאורה, ואמנם הרמב"ם לא פסק כן, וכתב לענין בכורים כמו שכתבו לענין מעשר דלוי מביא וקורא, עיי"ש **(והכ"מ כ' שם בקצרה דיליף בכורים מוידוי מעשר, ופסק כר' יוסי במעשר שם, ועדיין הדבר תמוה, דלמה לא איכפל תנא למיתני פלוגתייהו גם לענין בכורים, כמו דאיכפל למיתני דין גרים בין במעשר ובין בבכורים וצ"ע:)** ולא זו בלבד אלא שהיקל הרמב"ם לענין מקרא בכורים יותר מלענין וידוי מעשר אצל גרים, דבמעשר פ' כסתם מתניתין, דגר אינו מתודה, ובבכורים פסק דגר קורא, ודלא כסתם משנתנו ודלא כסתמא דש"ס מכות י"ט

וראיתי בהג' בעל מ"ל ברמב"ם ה' בכורים שם דחתר ליישב בשם מוהרי"ן חביב, דמשו"ה ס"ל לרמב"ם דבבכורים גר מביא וקורא, לפי שפרשת בכורים ע"ש העתיד נאמרה "אשר נשבע לתת לנו", ולע"ל הא יהי' לגרים חלק בארץ. יעויי"ש ודבריו צ"ע, חדא דהרמב"ם ז"ל בעצמו טעמא אחרינא נקט, שגם הגרים בכלל אבות, מדאיקרי א"א אב המון גוים, ולמה לא הספיק לו טעם זה גם בוידוי מעשר, ועוד יש פירכא לד' מוהרי"ן חביב ז"ל מן המבואר בדברינו למעלה, דאי טעמא דרמב"ם משום דפרשת בכורים ע"ש העתיד נאמרה, כד' מוהרי"ן חביב, א"כ למה הוצרך הרמב"ם גבי כהנים ולויים למיהב טעמא דערי מגרש, (ודבר זה הא תלי' בפלוגתא דר"מ ודר' יוסי וכמו שהזכרנו), תי"ל, דהא לע"ל כמו שיטלו גרים כן יטלו גם כהנים ולויים חלק בארץ, וא"כ טעמא דגרים ליסגי גם גבי כהנים אליבא דכו"ע. ומדאעפי"כ יהיב הרמב"ם טעמא דערי מגרש אצל בכורים דכהנים, ש"מ דלא כרי"ן חביב

איך שיהי' זה ברור דאפילו אי נימא דלא כרמב"ם, ושכהנים ולויים מביאין ואינן קוראין, אין זה אלא לענין מקרא בכורים, דצריך למימר אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו, ולא מצי אמר הכי, וכמו שבארנו, אך לענין חובת ראיי' דלא כתיב בה אלא עולא יחמוד איש את ארצך ודאי דאין שום סברא לפטור אותם מראיי' ומכש"כ מפסח, דהא יש להם ערי מגרש, ואפי' לר' מאיר דלא חשיב לי' לענין ודוי מעשר ומטעם שנתבאר למעלה, עכ"פ לגבי ראיי' ודאי סגי, דהא סו"ס הלא מפורש הוא בכתוב "כי בתי ערי הלויים היא אחוזתם בתוך בנ"י", וא"כ עכ"פ "ארצך" מקרי ולפי"ז ד' השג"א והאו"ח שהבאנו למעלה תמוהים בזה וצ"ע

ואמנם כ"ז בכהנים ולויים, אך לענין גרים ודאי צדקו מאד ד' הטו"א והצל"ח, דבזמן שהי' היובל נוהג ד"ת, ולמאי דקיי"ל