המדרש והמעשה ויקרא קג

אכן שיטת ר"ת, בגטין שם, דיובל נהג בזה"ב השני דבר תורה, וכמובא למעלה, וקשה עלי' מד' הש"ס [ערכין, ל"ב ע"ב] מנו יובלות לקדש שמיטין, משמע דיובלות מצד עצמו לא נהגו ותי' הפנ"י, דבאמת מודה ר"ת דתיכף בשעת עלייתו של עזרא, דכתיב בי' כל הקהל כאחד ארבע רבוא, לא נהגה יובל אלא לקדש שמיטין בלבד, אך אח"כ חזרו ונוספו עליהם מכל השבטים, עד שהיו רב יושבי' עלי', וחזרו יובלות לנהוג ד"ת, עכת"ד הפנ"י שם

עפ"י הנחה זו הי' אפשר לפרש לכאורה ד' הכתובים בעזרא שם בפשיטות, "ויעשו כל הקהל אפילו גרים, וכהנים ולויים) השבים מן השבי (בתחילת שיבתם, כשהי' מספרם עוד רק ד' רבוא, ובטרם שנתמלא מספר כל יושבי' עלי', וכד' הפנ"י בד' ר"ת הנ"ל) סוכות וגו' בחצרות שער אפרים ושער המים וגו' (בעלותם כולם ירושלימה). כי לא עשו כסוכות הזה מימי ישוע בן נון (כי אז בימי יהושע, משפסקו שבע שחלקו, היו תיכף כל יושבי' עלי', ושדות חוזרות ביובל, וממילא שהרבה מהם לא נתחייבו בראיי', ולא עלו ירושלימה, רק ישבו איש תחתיו

ואמנם אחרי ההתבוננות קצת, עדיין גם בביאור זה לא נחה דעתי, חדא, שדברי הפנ"י והנחתו בזה אינם מוכרחים, כמבואר למעיין בד' הש"ס והראשונים שם, ועוד, דא"כ חזרה שאלה לדוכתא, דלמה להו לעולי רגלים סוכות כלל, הא לא גריעי מהולכים לקבל פני רבם, דפטירי אפילו בשעת חנייתם

ולישב הכל בטוב טעם נראה לי, דהנה דבר זה אי נהג יובל בזה"ב השני אי לא, יסודתו בפלוגתא הידועה בש"ס חולין, ז', ובערכין וש"ד.] אי קדושה ראשונה קדשה גם לע"ל, והוא מבואר ביותר בירושלמי [פ"ו ופ"י משביעית] פלוגתא דר"י בר חנינא ור"א, דלריב"ח מדבר תורה נתחייבו, ור"א אמר מאליהן קבלו את המעשרות יעויי"ש היטב

ואמנם מסתימת הלשון בירושלמי שם וכן בש"ס ערכין ל"ב הוי משמע לכאורה, דלמ"ד שביעית בימי עזרא דרבנן, רק בשביעית תקנו ולא ביובל, וכן תפסו גם התוס' גטין ל"ו ע"ב ד"ה ותקון. יעויי"ש. אך הרשב"א ז"ל בחי' לגטין סוף סוגיא דפרוסבל לא כתב כן בשם הגאונים, וז"ל שם, ואינה נוהגת מדבריהם (שביעית) אלא בזמן שהיובל נוהג מדבריהם, וכי היכי דתקון רבנן זכר לשביעית, כך תקון זכר ליובל, וא"א דתקון לזה ולא תקון לזה עכ"ל הרי דלד' הרשב"א ז"ל בשם הגאונים, למ"ד מאליהן קבלו את המעשרות (שכן פסק הרמב"ם ז"ל, פ"א מה' תרומות, להלכה, ודלא כראב"ד שם), גם יובל הי' נוהג בימי עזרא מדרבנן, וא"כ אמינא דכבר אפשר ואפשר לצייר חיוב ראיי' וחיוב סוכה כאחת, ודוקא בימי עזרא, דהא ידוע שחכמים בגזרותיהם להחמיר באו, ולא להקל, ולפי דברינו לא הי' היובל נוהג בימי עזרא אלא מדרבנן, נמצא לפי"ז כי ד"ת כל השדות קנין הגוף הויין (ולא היו חוזרות אז שדות מקנה לבעליהן אלא מדרבנן), וחייבים היו בעליהן בראיי' ד"ת, דהא ד"ת הוי להם קנין הגוף בשדותיהם ושייך בהו ולא יחמוד איש את ארצך (דהא זה לא תלי בביאת כלכם כתרומה וכחלה, ע' רמב"ם סוף פ"א מה"ת), ובשביל מה דעבוד רבנן להחזיר השדות זכר ליובל, לא הוו מצי למיפטרי' מחובת ראיי' דאורייתא; ואמנם אעפי"כ גם ממצות סוכה לא הוו פטירי, עכ"פ מדרבנן, דהא מדרבנן עכ"פ היו מחזירים שדות לבעליהן, ולא איקיים בהו תו "ולא יחמוד איש את ארצך", ולא חלה עליהם חובת ראיי', לפי תקון חז"ל, וממילא שלא יכלה להפקיע מהן מצות סוכה שהיא ד"ת ודאי

נמצא לפי"ז דלענין קיום מצות סוכה לעולי ירושלים גדול הי' מה שנאמר בביאה שני' יותר ממה שנאמר בביאה ראשונה, שבביאה ראשונה מי שקיים מצות ראיי' לא הי' צריך לקיים מצות סוכה, ומי שהי' פטור מן הראיי' (כגון שלא הי' לו חלק בארץ) עשה סוכות בביתו, אך בימי עזרא, משבטלו היובלות דבר תורה (למ"ד שלא היו אז כל יושבי' עלי') ונשארו מדרבנן, הכל היו עולים, ואעפי"כ לא הכל נפטרו בעלייתם מידי חובת סוכה, וממילא שהוצרכו