המדרש והמעשה ויקרא קב

נמלצו הכתובים בנחמי' עפ"י ההקדמות הנ"ל: ויצאו וגו' ויעשו להם סוכות וגו' ובחצרות בית אלדים וברחוב שער אפרים (שבירושלים, כי מצות ראיי' לא פטרתם; ומבאר והולך טעמו של דבר:) ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות (כי זה עתה שבו מן השבי, ועדיין באחוזותיהם לא נתישבו, וכמו שהוכחנו למעלה מקראי, ומד' הרמב"ם פ"ו מה' ביהב"ח, וא"כ, בתקופה הקצרה הלזו, ירושלימה כבר באו, אבל חובת ראיי' עדיין לא היתה עליהם), וישבו בסוכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בנ"י עד היום הזה (כי למן היום שנגמר הכבוש הראשון בימי יהושע ועד היום הזה לא פקעה מעליהם חובת ראיי' וממילא שנפטרו מעשיית סוכות בהיותם בירושלים זולתי בתקופה הקצרה ההיא)

ואמנם על פי הנחה זו היינו צריכין לומר שלא נאמרו כתובים הללו אך ורק בנוגע אל התקופה הקצרה, חג הסוכות הראשון לאחר שיבת עזרא בלבד

אלא שיש לאמר גם לאידך גיסא. דאחרי שכבר בארנו כי, דבר זה "סוכות בירושלים הוא שני הפכים, דמי שהי' חייב בראיי' לעלות ירושלימה הי' פטור מן הסוכה, (דלא גרעי מהולכי לקבל פני רבם), ומי שלא נתחייב בראיי' נתחייב בסוכה, ולא עלה ירושלימה, רק ישבו איש תחתיו לעשות את הסוכות בביתם, תשבו כעין תדורו"

עפי"ז יש לאמר לא כמו שאמרנו לעיל רק להיפך, היינו דבאמת מעטים היו, לפי ערך, מספר העולים בחג הסוכות בכלל, כי נותרו בביתם לא לבד מי שלא היתה להם קרקע בלל (כפשטות ד' ר' אמי פסחים ח' שם), אך גם אלה שהי' להם רק שדות מקח או שדות מתנה בלבד, שהן חוזרות לבעליהן ביובל, [עפימ"ש הרמב"ם פ"ג מה' בכורים כמ"ד קנין פירות לאו כקהג"ד, וע' צל"ח פסחים שם ובטו"א ריש חגיגה דגם לענין זה ק"פ לאו כקה"ג דמי]: **(ואם תשאל, אדרבא, כשנאמר דק"פ לאו כקהג"ד, א"כ אין לך אדם שאין לו קרקע בירושה בא"י, דהא אין לך אדם שאין לו גואלין, זה לק"מ, דהא עכ"פ יצאו מזה גרים וכהנים ולויים (לפי סתימת ל' התוס' [ברכות כ', ב', ד"ה תימא ודלא כמעד"י ברא"ש שם]) ולמ"ד אחין שחלקו לקוחות הן לא משכחת אלא חד בר חד כו' [פ' תוס' גטין כ"ה ע"ב] ודוק

)** ואמנם המצב הזה נשתנה אחר כך דהנה זה מכבר הוי קשי' לי' ע"ד הצל"ח והטו"א הנ"ל, שתפסו במושלם, דלפי"מ דקיי"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי לא היו חייבים בראיי' אלא בעלי שדה אחוזה, ולא בעלי שדה מקנה שהי' חוזרות ביובל, ולכאורה תמוהים דבריהם מגמרא מפורשת [נדרים, ל"א] אמתניתין דהנודר מעולי ירושלים אסור בישראלים ומותר בכותים, דאמר שם בגמרא כותים מצווין (בראיי') ואינם עושין, עיי"ש. ולפי הנ"ל הא אינם מצווין ג"כ, דהא לכל הדעות אינם יותר מגרים, שאין להם חלק בארץ, וא"א שתהי' להם קרקע רק בקנין פירות בלחוד, וא"כ פטורין ן הראיי', דלא מיתוקים בהו ולא יחמוד איש את ארצך. אלא ע"כ דלא כצל"ח וטו"א הנ"ל, היינו דאף ר' אמי לא אמר אלא במי שאין לו קרקע כלל, אך מי שיש לו, אף בקנין פירות בלחוד, מ"מ שפיר קרינן בי' לענין זה ולא יחמוד איש את ארצך

ואמנם שוב ראיתי דזה לק"מ דמשנתנו דנדרים סתמא אזמן בית שני קא מיירי, ולא אזמן בית ראשון, ולשיטת רש"י גטין ל"ז בבית שני לא הי' היובל נוהג כלל, וא"כ אף שדה מקנה קנין הגוף הוי שפיר בימים ההם דלא חזרו שדות ביובל, ושפיר הכל היו חייבים בראיי', ואפילו גרים

נמצא לפי"ז, דמספר העולים בחג הסוכות ירושלימה בזמן בית שני הי' גדול, לפי ערך, ממספר העולים בזה"ב הראשון, דבב"ר לא עלו אלא בעלי שדה אחוזות בלבד, והנותרים ישבו תחתם, לקיים מצות סוכה כדינה, ובזה"ב השני עלו כלם ואף כהנים ולויים וגרים, מדלא חזרו שדותיהם ביובל: