המדרש והמעשה ויקרא קא

חה"ס לחה"מ, דאיך יתכן שיפנו לאהליהם בבקר שלאחר יו"ט ראשון דחג הסוכות, והא אין יוצאין מסוכה לסוכה וא"כ שפיר אמר התם ר' טרפון לשיטתי' [בפ' דם חטאת] דכלי שבשל ביו"ט הראשון מבשל בו כל ז' ימים, דלדידי' ע"כ צריך לפרש הך דופנית בבקר אבקר שלאחר יו"ט האחרון, משא"כ לדידן, דלא ס"ל בהא לא כב"ש ולא כר"א, אפשר שפיר דאבקר דיו"ט ראשון מיירי, וא"כ לכאורה לא הוכיחו התוס' בר"ה ה' מידי מהא דר' טרפון

אכן באמת ז"א, דאטו השתא מי ניחא, דאפילו אי נפרש כר' טרפון תקשי, למה לן בחה"ס היקשא לחג המצות דטעון לינה, תי"ל דבחה"ס בלא"ה טעון לינה כל שבעת הימים, מדאין יוצאין מסוכה לסוכה, (ודוחק לומר דקמ"ל לחייבי' גם משום מצות ראיי', ולא משום מצות סוכה בלחוד.). ועכצ"ל דקושיא מעיקרא ליתא, דהא עולי רגלים עוסקי ושלוחי מצוה נינהו, ולא גרעי מהולכי לקבל פני רבם, דפטירי אף בשעת חנייתם [סוכה, כ"ה.], ואה"נ דלר"א מי שעלה לרגל איפטר מסוכה עכ"פ ביו"ט ראשון, ומשנפטר ביו"ט ראשון תו לא חל עליו עוד חיוב סוכה בכל ימי החג, מדאין יוצאין מסוכה לסוכה

ולפי"ז תו אין שום הכרח גם לב"ש ולר"א (וכן לר' טרפון, אפילו אי ס"ל כשיטת ב"ש רבו בהא דאין יוצאין וכו') לפרש האי בבקר דוקא אבקרו שלאחר יו"ט האחרון, דשפיר הוי אפשר לפרש בבקר אלאחר יו"ט הראשון, וממצות סוכה פטירי מטעם עוסק במצוה דראיי', ומדאעפי"כ אמר ר' טרפון בזבחים שם כלי חטאת שבישל בה ביו"ט הראשון מבשל והולך כל ז' ימים, הכתוב עשאו בקר אחד, שפיר הוכיחו מזה התוס' אף לדידן, דסתמא דקרא דופנית בבקר אלאחר יו"ט האחרון משמע, ואע"ג דלדידן לא ס"ל כב"ש בהא דאין יוצאין מסוכה לסוכה, מדלא תלי זב"ז כלל וכדאמרן

שמעינן מיהות דבין לב"ש בין לדידן פטירי הוו עולין רגלים ממצות סוכה כל שבעה, מדחלה עליהם חובת ראיי' עד לאחר יו"ט האחרון. ומדהוו פטירי לא היו עושין, דכל הפטור מן הדבר וכו' נקרא הדיוט. ואמנם ודאי דכל זה הוא רק למי שנתחייבו בראיי' מן הדין, אך אלה שמצד הדין פטורים היו מן הראיי', אלא שהחמירו על עצמן (וכהא דאמרו בש"ס ועירובין, צ"ו) גם על אשתו של יונה, שהיתה עולה לרגל) ודאי דלאו כל כמינייהו להפטר בשביל כך בחה"ס ממצות סוכה, אותן שהיו חייבין בה, ואם עלו ירושלימה ואם שהו שם עד בקרו שלאחר יו"ט האחרון, בודאי שהי' הדין נותן לעשות להם גם סוכות בירושלים עצמה

והנה בפסחים ח', א"ר אמי מי שאין לו קרקע פטור מן הראיי', שנאמר ולא יחמוד איש את ארצך, ואמנם הלא מעטים מאד היו אלה שלא היתה להם קרקע בזה"ב (ולבד משבט לוי), שהלא לכל השבטים נתחלקה הארץ, וכלם ירשו מאבותיהם. אלא שתקופה קצרה אחת היתה, אשר ב"י היו יושבים על אדמתם, ואעפי"כ לא היתה קרקע לשום אחד מהם, כי הנה כתב הרמב"ם ז"ל [פ"ו מה' ביהב"ח.] שלאחר שהגלם נבוכדנאצר ניטלה מהם הארץ, ובטל הכיבוש, וקנוה מחדש בימי עזרא, ע"י חזקה שנתיישבו באחוזותיהם, יעויי"ש, הרי שבמשך הזמן, מששבו מגלות בבל ירושלימה, ובטרם התאחזו באחוזותיהם, לא נתחייבו עדיין במצות ראיי', מדלא הוי קרינן בהו עדיין "ולא יחמוד איש את ארצך", ואם אעפי"כ באו ירושלימה ליראות פני האדון ד צבאות, כמחמירים על עצמם, עכ"פ לאו כל כמינייהו להפטר ממצות סוכה, שהיא לא פקעה מהם ככל חובת הגוף, ומדין עוסק במצוה לא נפטרו, דהא חובת ראיי' לא היתה עליהם עוד כדאמרן

ואמנם המעיין בכתובים דנחמי' שם יחזה כי ליום חג הסוכות הראשון לעלייתם מבבל, אשר עליו יסוב סיפור הכתובים החמורים האמורים למעלה, עדיין לא התיישבו ולא התאחזו באחוזותיהם, כי הלא להלן הכתוב אומר [נחמי' י"א, א'] וישבו שרי העם וגו' ושאר העם הפילו גורלות וגו' ובערי יהודה ישבו איש באחוזתו בעריהם וגו'. הרי שבחג הראשון לשיבתם מן הגולה חלה עליהם בשבתם בירושלים חובת סוכה ולא חובת ראיי', ואם אעפי"כ החמירו על עצמם אף בחובת ראיי' ועלו ירושלימה, עכ"פ לא נפטרו בשביל כך ממצות סוכה, והוזקקו לעשות סוכות גם בירושלים. ומעתה בא וראה מה