המדרש והמעשה ויקרא י

למ"ד בעלמא דכל ס"ס צריך לברר (היכא דאפשר) הדרא קושיין, בדיקת הריאה למה

ע"כ לא פש לן לתרוצי בזה אלא עפי"ד התוס' ריש כתובות דהיכא דאין ס' א' מתיר יותר מחברו (כגון ס' אונס ס' רצון, ואת"ל רצון דילמא קטנה היתה, ופתוי קטנה אונס הוא) לא מקרי ס"ס, וכמו"ש הש"ך בשם האגור בכללי ס"ס שלו, וה"נ בנ"ד אין שום נ"מ כלל לדינא אי לא ניקב כלל אי לא ניקב אלא עילאה בלחוד. (ומה שיש להשיב ע"ו, דהא לחד מ"ד ניקב קרמא עילאה אסור, ומה שיש להעיר, דהא גם לענין אונס יש חד מ"ד בש"ס ואבוה דשמואל, כתובות, נ"א, ב'.) דאוסר באונס דגדולה, כל היכא דלא צעקה מתחילה ועד סוף כבר דברתי מזה בח"ב מספרי בעמק הלכה לפ' בא יעויי"ש]. ומדלא הוי ס"ס גמור, ניחא מה שהצריכו חז"ל לברר בבדיקת הריאה ולא סמכו על ס"ס, (אף אי נימא כרשב"א דכל סירכא אינה אלא ספק)

אולם כ"ז לשחיטת חולין, בזה שפיר י"ל דאין שום נ"מ לדינא אי אין שם נקב כלל, או יש, אלא שלא ניקב רק עילאה בלחוד משא"כ בקדשים, דלכתחילה איסור דאורייתא הוא להקריב אפילו חולה שיכול לחיות (וכמבואר ברמב"ם ה' אהמ"ב שם), ואפי' אי נימא דא"ז אלא בחולי שבכל הגוף, היינו שכל גופו מרתת (וכדמ' ברמב"ם שם), מ"מ הא מצוה מן המובחר לא הוי באיזה חולי שיהי' (וכמו"ש הרמב"ם שם ד' הש"ס מנחות מביאין אילים כו' וכבשים מן כו'), וא"כ ודאי אילו יצוייר שנדע על בהמה שבחיי' שניקב בה קרום העליון שבריאה ושלט בה החולי, היינו אוסרין להקריבה, או עכ"פ להקדישה לכתחילה. (וע' מנחות ס"ד נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיין מהו כו'. הרי שרצה הש"ס לפטור מחטאת על שחיטת השני' מפני כחש פנימיי שבראשונה, דאעפ"י שאינה נראית מבחוץ כלל מ"מ לכתחילה אסור להקריבה או להקדישה מה"ת) **(וכ' אחי הרב הגאון וכו' כמוהר"ר יעקב נ"י אבד"ק קאנין העירני מד' רש"י זבחים ע"ד, ע"ב, שכתב נקובת הקוץ ואינה נקובה לחלל וכשרה ומום נמי לא הוי דהדר בריא עכ"ל, ואין מזה סתירה לדברינו, דהתם כבר היא קדושה ועומדת ואין מפקיע מקדושתה אלא מום, משא"כ להקדישה לכתחילה:)** נמצא לפי"ז דכל ספק סירכא לגבי מזבח הוי ס"ס מעליא, ס' אין שם סירכא כלל, ומותרת למזבח אף לכתחילה, ואת"ל יש סירכא, דילמא לא ניקב אלא עילאה, ועכ"פ בדיעבד, כגון השתא שהיא כבר קדושה ושחוטה לפנינו, היא כשרה עכ"פ אף למזבח, וממילא דלענין קדשים מדהוי ס"ס זה ס"ס מעליא, שוב לא צריכינן באמת לבררו ולבדוק כלל, ונהי דאילו אירע שבדק ומצא שם סירכא בודאי דאף למזבח אסורה, (עכ"פ מטעם הקריבהו נא כו' ודלא כהגאון בעל עין יצחק), אך לכתחילה י"ל דליכא חיוב בדיקת הריאה רק בחולין, ולא בקדשים: **(ואמנם בשו"ת הריב"ש סי' קס"ג כ' להדיא דגם בקרבנות היו בודקין משום סירכות הריאה (אע"ג דאין שבות במקדש) יעויי"ש ועדיין הדבר צ"ע

)** עפי"ז כבר תתבאר לנו הסתירה בד' הרמב"ם (שהקשה עליהם בעל ב"א בספרו) אל נכון, דבביצה גבי משקין את המדבריות, דבחולין איירינן התם, שפיר פירש הרמב"ם בפיה"מ שלו דטעם השקאה זו משום סירכות הריאה הוא, דהא בחולין הבדיקה בזה היא לחיובא, משא"כ גבי השקאה דתמיד, דקדשים הוי, ובהא יש לנו, כל זמן שלא נבדקה, ס"ס מעליא, שס' א' מתיר יותר מחברו וכדאמרן, ואין צריך לברר ולבדוק כלל, התם כבר הוזקק הרמב"ם לפרש כרש"י משום הפשט העור (ולא משום סירכא דריאה), דאם לא יבדוק מהי"ת שימצא שם סירכא כלל, וא"כ תחבולת ההשקאה בשביל זה אך למותר היא אצל קדשים, דסמכינן אס"ס, כיון דס' הא' מתירה למזבח אף לכתחילה, ולס' השני אינה מותרת אלא בדיעבד. וע' ט"ז יו"ד סי' א' ובנקה"כ שם דמחשיב לס"ס ספק יודע ה"ש, ואת"ל לא ידע דילמא אתרמי ושחט שפיר