המדרש והמעשה שמות צח

שרי להוריד מ"מ אין חיוב להוריד אך י"ל דעיקר הלימוד הוא ממה שנאמר בתורה כעין נתינת טעם לזה כי הקריבום כו' "ויקדשו" דמשמע מזה דכיון שהוקדשו ע"י הקרבתן, כבר נאסר להורידו, ועל כרחך משום אין מורידין בקדש, ואולם אכתי קשה מניין דקרא דכי הקריבו הוה טעם לאיסור הורדה, הא יש לומר להיפך, דהיתרא קמ"ל האי קרא, והיינו עפ"י מ"ש במנחות ד' כ"א, על העצים אשר על המזבח, מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט, אף עצים ואש שלא נשתמש בהם הדיוט, וכן הביא גם הרמב"ם להלכה דדבר שנשתמש בו הדיוט אסור לגבוה, ולפי זה הא היה הדין נותן גם גבי מחתות שיאסרו לגבוה משום שימוש הדיוט דעדת קרח, דהא מה שהיו זרים והקריבו קטרת זרה בחוץ לא עדיף משימוש הדיוט עכ"פ, וקמ"ל קרא דאעפי"כ התירום לצפוי למזבח, ונתן טעם לזה "כי הקריבום ויקדשו", וכלומר שכבר הקדישום קודם לכן, קודם שהקטירו בהם הקטורת זרה לכלי שרת, וע"כ לא נאסרו אח"כ ע"י שימוש הדיוט, משום דאין אדם אוסר דשא"ש, (ויש לעיין בדין אוסר דשא"ש ע"י מעשה, ואי מעשה רבה או זוטא, ולא נאריך כאן בזה), וא"כ הא קשה דלמא קרא רק להכי אתי, ומנ"ל להתנא דתוספתא דמגילה ללמוד מניה דאין מורידין בקדש אך י"ל דס"ל להתנא דאף אי שימוש הדיוט אוסר, מ"מ אם נעשה אח"כ בו שנוי מעשה משתרי, ולגבי מחתות הא נעשה ג"כ ע"י שנוי, דהא עשאום צפוי ונשתנה צורתם, ואע"ג שהמג"א בס' קמ"ז חוכך להחמיר לגבי מזבח אף ע"י שינוי, ע"כ עלינו לדחוקי ולומר דצפוי דמזבח קיל מעצם המזבח, וגבי צפוי מועיל שינוי וממילא לא מצי אתי חידושא דקרא "דויקדשו" להשמיענו היתרא, בשביל שנתקדשו קודם השימוש, דדל מני' מה שנתקדשו, הא משתרי משום השנוי, וע"כ דקמ"ל איסורא, ודאין מורידין בקדש וכנ"ל ואולם דבר זה, דשנוי מועיל לגבוה אעפ"י שנשתמש בו הדיוט, אין זה מילתא דפסיקא כ"כ, וכבר שקלו וטרו בזה האחרונים שבשו"ע או"ח ס' קמ"ז, (ועמ"ש בהגה שם לענין מפות לס"ת ממעילים שנשתמש בהם הדיוט), וכן מפלפל בזה בת' חות יאיר, אלא שהמג"א (בס' קמ"ז שם אות ה') העלה להיתרא עפ"י ראיות, וראיתו האחרונה היא מקרבנות שקרבים מבהמות שנשתמש בהם הדיוט, ואף שמקרבנות לכאורה הא הוה ראיה להתיר אף בלא שנוי, דמה שנוי היה שם, מ"מ המעיין שם בהמג"א יראה כמעט להדיא שראייתו מזה היא רק להתיר ע"י שנוי, וי"ל לענ"ד שהוא משום דס"ל דהשחיטה גופה עכ"פ שנוי הוי; אך זה יהיה תלי בדין שחיטה לאו עבודה, דאי הוי נקטינן דשחיטה הוה עבודה, א"כ הא השימוש דהדיוט היה פוסל לעבודת השחיטה גופא, דעבודה זו הלא לא קדם לה שום שינוי המכשירה, אך באמת הא קיי"ל דשחיטה לאו עבודה, וע"כ מיחשבא השחיטה, המבדלת בין שימוש דהדיוט לשימוש דגבוה, לשנוי מעשה להכשיר

ועפי"ז המתקתי לשון הש"ס בברכות ל"א ע"ב "ויביאו את הנער" לעלי כו' חזינהו שמואל דמהדרי בתר כהן למישחט, א"ל למה לכו לאהדורי בתר כהן, שחיטה בזר כשרה, אתיוהו לקמי' דעלי כו' א"ל מי כתיב ושחט הכהן כו' א"ל מימר שפיר קאמרת מיהו מורה הלכה בפני רבך את וכו' ומדקדקים העולם על יתור הלשון מ"ד אמימר שפיר קאמרת דשפת יתר היא זו והול"ל בקיצור מורה הלכה בפני רבך את כו', וישבתי עפ"י מה שיש לדקדק עוד, דלמה המתין שמואל לאמר את טעמו דשחיטה כשרה בזר עד שאייתוהו לקמי דעלי, ואמאי לא אמר להם תומ"י, מקמי דאתי לפני עלי, כד חזה שמואל שמהדרים בתר כהן וכשאמר להם את הדין דשחיטה כשרה בזר, היה לו לומר גם את הטעם, מהא דמי כתיב ושחט הכהן, ויש לתרץ עפ"י הצעת דברינו דלעיל, דהא ודאי הפר שהביאו לו לא היה משומר משימוש הדיוט וכמו שהמג"א מביא ראיתו מכל הקרבנות ושמואל ראה שהביאו פר, ולא דקדקו אם נשמר משימוש הדיוט, ואח"כ ראה גם את זאת שהדרו בתר כהן, וע"ז בא ושאל בדרך ממנ"פ "למה לכו לאהדורי בתר כהן", כלומר למה לכו דוקא, כיון שאין אתם מדקדקין אם הקרבן נשמר