המדרש והמעשה שמות צא

אפשר בהתראה גבי עד זומם וכמבואר בכתובות שם. ב) דלהצדוקים ולשיטתייהו גבי עדים זוממין (דבעי דוקא שיהא כבר נהרג הנדון) מוכרח לומר דס"ל דחבר צריך התראה, וכמו שהוכחנו, דאלת"ה הוי מיותר לדידהו כל עיקר קרא "דועשיתם לו כאשר זמם", דעיקרו אינו נאמר אלא גבי רציחה לשיטת רש"י, ותי"ל שהעדים בעצמם נעשו רוצחים בהיות ידם בראשונה להמיתו, ועכצ"ל שמטעם רוצחין אין לחייבם בשביל חסרון התראה, ואע"ג שע"כ חברין היו בדין זה דרוצח, דהא העידו על רוצח, מ"מ פטורין משום דגם חבר צריך התראה. ג) דר"ש בן שטח הוא ג"כ מהסוברין כר"י במכות דף ו', דחבר צריך התראה, (וזה מוכח ממ"ש בהעובדא שבאה לידו, ברוצח שרץ אחר חברו לחורבה "אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה עפ"י שנים עדים" וכנ"ל)

והשתא נבא לעובדא דר"י בן טבאי בתוספתא דמכות, ולדעתנו הצעת הדברים כך היא: זה העד שדנו ר"י בן טבאי להריגה עד מגדף היה, הוא העיד על אחר שגידף. והוא הי' הגדול שבעדים ששואלין אותו הב"ד "אמור בפירוש מה ששמעת" והוא אומר, ולפי"ז עד זה, כשהוזם, נמצא בו לבד עון עדות שקר גם עון גידוף וכנ"ל, דהא הוציא דברים של גידוף לפני הב"ד והא אגלאי מלתא דהיתר של צורך מצוה דובערת הרע לא הי' כאן, מדשקר העיד]. ור"י בן טבאי ג"כ כשדנו לא מלתא דכאשר זמם דן אותו, דידעי שפיר להאי דינא דאין העדים נהרגין עד שיוזמו כולן אלא מלתא דמברך את השם, ובשביל הגידוף דנו, ואי דעונש מגדף בעי התראה, וזה לא הי' מותרה, ככל עד זומם (דלא יצויר גבי' התראה וכהש"ס כתובות שם), עכצ"ל דר"י בן טבאי הוה ס"ל דחבר א"צ התראה וכר"י בר"י, וזה העד אין לך חבר לאותו דבר (לחטא מגדף) גדול ממנו, דהא הוא בעצמו על מגדף העיד, ושהתרה בו, הרי שידע בהחטא ובהעונש

ואמנם אעפ"י שלפי"ז בדין חייבו ר"י בן באי לזה, מ"מ שפיר קאמר דיש במעשה הזה להוציא מלבן של צדוקים", ואין כונתו שהרגו כדי להוציא מלבן ש"צ, אלא כך כונתו שמעשה הריגתו יגרום ממילא להוציא מלבם ש"צ, כלומר משום דצדוקין לשיטתייהו הא מוכרחין לסבור דחבר צריך התראה וכמו שהוכחנו בהקדמה השניה ובהכרח שהם יחשבו לפי שיטתם, שר"י ב"ט דנו להעד הזה לא מטעם מגדף, דהא מחוסר התראה הוא, אלא מלתא דועשיתם כאשר זמם, משום דלזה א"צ התראה וכנ"ל וממילא הא יהיה להם לשיטתם מזה גופי' מעשה לסתור שיטה אחרת שיש להם בעד זומם, דאינו נהרג עד שיהי' כבר נהרג הנדון, דהא בעובדא דא פלוני שהעיד עליו העד עדיין לא איקטל, ואעפי"כ הרגו ר"י בן טבאי להעד כשהוזם, והי' איפוא בזה להוציא מלבן של צדוקים", (אף שבאמת הרגו ר"י להעד לא בשביל זה, אך בשביל חטא מגדף וכנ"ל, אך לשיטת הצדוקים הא א"א הי' להם לתלות הריגתו בשביל גידוף, כיון דלדידהו מוכרח דאף חבר צריך התראה וכנ"ל), ועל זה בא ר"ש בן שטח, דאיהו לשיטתו דס"ל שגם חבר צריך התראה (וכדמוכח מהש"ס דסנהד' דף ל"ז וכדהובא בהקדמה הג') והוכיחו לר"י בן טבאי ואמר לו "אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי" שחידש לו ר"ש בן שטח (לשיטתי' וכמו שביארנו לעיל) דגם חבר צריך התראה, וממילא הלא לא היה מקום לענוש את העד בשביל הגידוף, דהא לא הי' מותרה, ומלתא דכאשר זמם הא ודאי שידע גם ר"י בן טבאי דלא הי' אופן להענישו, דהא אין העדים נהרגין עד שיוזמו כולן, ואי להוציא מלבן של צדוקים על כגון זה יאמר "וכי בשביל שוטים הללו נשפוך דם נקי" וכנ"ל ור"י בן טבאי, לבתר דשמיע לי' מר"ש בן שטח, חור בי' ממה דס"ל לענין התראה, ואודי לי' שגם חבר צריך התראה, וממילא דאזיל טעמא דמגדף, וממילא דשלא כדין עשה בהריגתו לזה וע"כ סיגף א"ע כל ימיו בדרך זו ממילא יפלו כל הפליאות שמנינו בתוספתא זו, כמו שיחזה כל מבין ותתבאר לנו היטב שיטתו של ר"י בן טבאי, בתחילה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר, ואעפ"י שאמר מתחילה