המדרש והמעשה שמות צ

כלום" **(ועפ"י ברייתא זו יתישבו דברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ, ל"ת ר"צ, שלמד שם להא דאין דנין מאומד מקרא "דנקי וצדיק" אל תהרוג, והשיג עליו הרמב"ן בזה ולמר רק "מצדיק" אל תהרוג, דמשמע צדיק בדין, אעפ"י שאינו נקי מהחטא, דבאומדנא הא אינו נקי מהחטא, שהרי האמת הוא שחטא, אלא שאין לחייבו, ולפי ברייתא זו יתישבו ד' הרמב"ם, דהא לברייתא זו אנו מפקפקים גם באמתת הדבר, במקום שאין שם אלא אומדנא, ובאמת יש לתלות דבר זה בדר' אחא לענין גמל האוחר בין הגמלים, ולענין אומדנא בד"מ, ומשם תסתעף נפ"מ גם לענין ד"נ ולפי הצעתנו הנ"ל והבן:)** אך לא כן הוא בברייתא דר"ש בן שטח, דאיהו אמר "רשע מי הרגו לזה או אני או אתה", כלומר לענין עצם הבירור יש לו די באותה האומדנא, לדעת האמת שזה הרגו, אלא דאעפי"כ אמר אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי', והטעם שהרי אמרה תורה "על פי שנים עדים" ואמנם לכאורה עדיין צריך ביאור לפי דברינו אליבא דרשב"ש, מה ראי' היא זו ממ"ש תורה "עפ"י שנים עדים", הא ודאי אמת הוא דכל דבר משפט שבתורה, ואף אי ניזול בתר אומדנא ודברים הנכרין, עכ"פ אנו צריכין לעדים שיעידו שהיו שם אותן הדברים של אומדנא הנכרין, שעל פיהן אנו דנין, אבל אכתי י"ל דכי איכא מיהו סהדי על הדברים של אומדנא הללו סגי בזה, ואין אנו צריכין שיעידו שראו את המעשה ממש, ובשלמא לתנא דברייתא קמייתא הוה ניחא למילף מקרא דעפ"י שנים עדים, דהא. לדידי' מטעם חסרון בירור האמת ע"י האומדנא הוא דקאתי עלה, דרק עדים מבררים ולא אומדנא מבררת, וכמו שביארנו, ברם לר"ש בן שטח (דלדידי' יש בידו די בירור גם באומדנא) קשה, מאי ראי' מייתי מעפ"י שנים עדים, דילמא הכי קאמר רחמנא דעל אמתת האומדנא גופא צריכין שיעידו ב' עדים ונלע"ד לומר דר"ש בן שטח רמז בלמודו מקרא על תנאי אחר מתנאי ד"נ שהי' חסר באותו המעשה שראה, והיינו, דהא לא היתה שם התראה, וכמו שהרגישו בזה גם בתוס' שם ד"ה "כמאן", דלא הי' מצויר שם שידעו העדים שהרגו בתכ"ד של התראה, אלא שכתבו שם דהי' חבר, וכמאן דס"ל חבר א"צ התראה". והנה י"ל דמה דמסקו וכמאן דס"ל דחבר א"ל התראה זה קאי רק לר' אחא שם, מהברייתא דגמל האוחר דאליבי' דר' אחא איירי שם בתוס' אבל בר"ש בן שטח גופא, ובמה דמסיק "שהרי אמרה תורה עפ"י שנים עדים", נראה לכאורה דאדרבה דס"ל שגם חבר צריך התראה, ואה"נ דמשום הכי הוא דפטרו רשב"ש לזה, וזה הוא מה דמרמז בהבאת המקרא "דעפ"י שנים עדים" דהנה איתא במכות דף ו', ר' יוסי אומר לעולם אינו נהרג עד שיהיו שני עדים מתרין בו, שנאמר עפ"י שנים עדים", ואמר שם בש"ס על אתר, דההיא דר' יוסי מפיק מדר"י בר"י דס"ל חבר א"צ התראה [דאי הוה ס"ל כר"י בר"י, דלא ניתנה התראה אלא להבחין שוגג למזיד, לא הוה צריך דוקא שני עדיו, אלא מותרה אפילו מפי עצמו ועיי"ש] עפי"ז י"ל דזהו גם מ"ש ר"ש בן שטח "אבל מה אעשה כו' שהרי אמרה תורה עפ"י שנים עדים" כלומר ומני' הא ילפינן דבעי דוקא פי שני עדיו מתרה בו, וממילא מני' ידעינן ג"כ דאף חבר צריך התראה, ומדחבר צריך התראה, א"כ "אין דמך מסור בידי' בשביל חסרון התראה אף אם חבר אתה,. ואמנם עפי"ז עובדא דרשב"ש אין ה"נ דמילתא אחריתא קמ"ל לבר מדינא דאומדנא

נשובה נחזור אל תמצית ג' ההקדמות האלה אחת לאחת, ומזה נבא לביאור הויכוח שהי' בין ר"י בן טבאי ובין ר"ש בן שטח בעובדא דתוספתא דמכות הנ"ל והיינו: א) דעד של מגדף, בשיוזם, יש עליו לבד החיוב מן השם דכאשר זמם, עוד חיוב אחר, מלתא דמברך את שם ד', כלומר שהוא עצמו נעשה מגדף ע"י הגידוף שהוציא לפני בי"ד בשעה שהעיד על פלוני שלא לצורך מצוה אך זה החיוב האחרון יחול עליו רק אי נימא דחבר א"צ התראה, דאל"כ פטור הוא משום מגדף, בשביל חסרון התראה וכנ"ל, מדאי