המדרש והמעשה שמות ט

פרשת וארא [בענין א"י מוחזקת מאבותינו וירושת הבנות בחלוקת א"י] ונתתי אותה לכם מורשה אני ד'

חז"ל [ב"ב קי"ט ב'], דרשו ממקרא זה שא"י מוחזקת לנו מאבותינו. ולעיל שם אמרו דיודע הי' משה שבנות צלפחד יורשות הן, אלא שלא הי' יודע אי נוטלות חלק בכורה, היינו שנסתפק במשמעותא דקרא דמורשה. ויש להבין מאי אילמי' אי עבדינן למשה אינו יודע בפירושא דהאי קרא דוארא, ממה שנאמר שנעלמה ממנה הלכה בפ' נחלות, הא פ' נחלות עדיין לא נאמרה אז ופ' זו כבר נאמרה ובתוס' שם ד"ה יודע הי', כ' וז"ל, אעפ"י שעדיין לא נאמרה פ' נחלות יודע הי' משה מטעם דלקמן, אם כבן אנו נירש, אם כבת תתיבם אמנו. עכ"ל. וד' התוס' תמוהים, דטענה זו אם כבן כו' היא הטענה שמביא הש"ס לקמן, שבה נצחו בנות צלפחד את משה, ובשלמא הן שהקשו שפיר הקשו, מכח ממ"נ, אך הכא הא במשה גופי' קיימינן, וא"כ תקשי היא גופה מנא ידע, דלמא באמת דין הוא שתתיבם אמם

ונלענ"ד דיש לדקדק בל' הש"ס דלקמן, תנא בנות צלפחד חכמניות הן דרשניות הן כו' שלפי שעה דברו, שהי' משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין שנאמר כי ישבו אחים יחדו, אמרו לו אם כבן אנו חשובים כו' ואם לאו תתייבם אמנו. עכ"ל הש"ס שם, ועמ"ש "שנאמר כי ישבו אחים יחדיו", (שהוא לכא' ללא צורך כאן), אמרתי זה מכבר, שהוא מדוקדק מאד, דלכא' קשה, מה נצוח נצחו בנות צלפחד בטענתן "ואם לאו תתייבם אמנו", הא צלפחד בן חפר אביהן בכור הי', וא"כ האח שנשאר אחריו הוא פשוט, והלא יש הוי אמינא בש"ס [יבמות כ"ד, א']. דבכור לייבם פשוט לא לייבם (וכפשוטא דקרא והי' הבכור אשר תלד כו'), וא"כ כבר אפשר שלא יטלו נחלה, ואעפי"כ לא תתייבם אמן, ואינהי מנא ידעי את האמת אלא דבאמת הש"ס ש מוכיח דבכור לאו דוקא, מדצריך קרא למעט אשת אחיו שלא הי' בעולמו, וזה ע"כ אינו בכור; והנה אשת אחיו שלא הי' בעולמו מהיכי ממעטינן, הלא מקרא זה "דכי ישבו אחים יחדיו" כו' שתהא להם ישיבה א' בעולם וע' יבמות, כ"ד, שם]; נמצא דרק האי קרא דכי ישבו איהו הוא שמוכיח כי טענתן טענה, וזהמ"ש הש"ס שמצאוהו עוסק כו' שנאמר כי ישבו אחים יחדיו", דקרא זה הוא דהוי עיקר הסיוע בטענתא דידהו. שוב הגידו לי דמלתא דא כבר מטו בה גם משמי' דהגאב"ד ר"ב ז"ל מהוראדנא. אך עדיין צ"ע אריכות הלשון שם בש"ס "חכמניות הן דרשניות הן כו' שמצאוהו עוסק בפרשת יבמין" כו', וכי בלא חכמה ובלא דרשנות, ומבלי שימצאוהו עוסק כרגע בפ"י, לא היו יכולות לשאול את שאלתן הפשוטה

ונ"ל דהנה ראיתי בשו"ת חת"ס [לקוטים סי' נ"ו] שהקשה לו א', לשיטת הסוברים דאשת מומר אינה זקוקה ליבום, [והוא ד' ר"י גאון, עב"י אה"ע קנ"ז] א"כ לפי"מ שאחז"ל [שבת, צ"ו] מקושש זה צלפחד, וא"כ הוי מומר לח"ש, ומה זו שטענו ואם לאו תתייבם אמנו, עיי"ש שפלפל השואל לענין אי נעשה מומר בפעם אחת. [ומה שדחהו הג' חת"ס דמדהתרו בו וקבל התראה אין לך מומר גדול מזה כדאיתא בסוף פ"ב דחולין. לא הבנתי, דהתם לא אמר לה הש"ס אלא לענין איסור דבר שאינו שלו, דמדקבל התראה תו ל"ש לומר לצעורי קמכוין, ולא גרע מאית לי' שותפות בגוה והוי לי' דין מומר לענין זה, אך לא שנימא דקבלת התראה משוי לי' למומר לכל פרטיו והבן זה. ודברי החת"ס צ"ע]

והנה ידוע דדבר זה, אי נעשה מומר בפ"א, במחלוקת שנוי, דלחד תירוץ בתוס' [חולין י"ד, א'] אף בפ"א הוי מומר, ודעת הג"א דצריך ג' פעמים, ובדעת הרמב"ם כבר נו"נ בזה המ"ל בה' שגגות. וע"ד החידוד יש לי להוכיח דעת הרמב"ם להיכן היא נוטה

דהנה זה מכבר הראה לי א' הלומדים ד' הלח"מ התמוהים [פ"ט מה' שגגות ה' ד'] אהא