המדרש והמעשה שמות פט

בכאן נשיב כאשר תירצנו במגדף, דמשם אחר (חוץ מהשם הזה דכאשר זמם) אין לחייב את העדים שהוזמו, ואף בשיש ציור לחייבם משם אחר, משום דמחוסרין התראה, ורק החיוב הבא "מכאשר זמם" א"צ התראה, ולזאת צריך קרא דכאשר זמם אף לשיטת הצדוקים

אולם אם נאמר דחבר א"צ התראה הא הדרא הקושיא לדוכתה על שיטת הצדוקים, דתי"ל מדין רוצח וכנ"ל, דהא קרא דכאשר זמם מיירי בעדי רוצח, וכמו שהבאנו לעיל מרש"י בסנהד', וא"כ הא העידו שהתרו בו בפלוני, ושהזהירו בו באיזה מיתה ימות, וא"כ לדבר זה, לדין רוצח, היו עכ"פ חברים ואינם צריכין התראה, ותיקשי לצדוקים קרא דכאשר זמם ל"ל וכנ"ל, ועכצ"ל דלשיטת הצדוקים, דס"ל אין העדים נהרגין עד שיהרג הנדון, בודאי אי אפשר לומר כר"י בר' יהודה, אלא כרבנן דגם חבר צריך התראה, וממילא שפיר אצטריך קרא דכאשר זמם, דמדין רוצח אין לחייבם משום דמחוסרין התראה

ועוד בה שלישיה להקדים בטרם נבא לביאור התוספתא. והוא מה דאיתא בסנהד' דף ל"ז ת"ר כיצד מאומד כו' אם כך ראיתם לא ראיתם כלום, תניא אמר ר"ש בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתי אחריו, וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף, והרוג מפרפר, ואמרתי לו רשע, מי הרגו לזה או אני או אתה, אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה עפ"י שנים עדים יומת המת כו' ובתוס' שם ד"ה שאין וז"ל מדמייתי האי עובדא אמתניתא דכיצד מאומד [כלומר דמייתי שם הש"ס שתי הבריתות סמוכות להדדי] משמע דדריש מהאי קרא דמאומד לא מקטיל (כלומר לא שהי' רשב"ש עד אחד אלא מפני גריעותא דאומדנא לא קטלי' כו') ואחרינא הוה עם ר"ש בן שטח פירוש עוד עד אחר" כו' כו' עכ"ל. והנה אף שהאמת ודאי כדברי התוס', שהברייתא דר"ש בן שטח הובאה בהש"ס כעין ביאור להברייתא שקדמה לה, וכדמוכח מסמיכותן בש"ס, בכ"ז לכשנדקדק בזו וגם בזו נמצא שינוי לשון בין שתי הברייתות הללו: דברייתא קמייתא אמרה "אם כך כו' לא ראיתם כלום", משמע דברייתא זו באה רק מטעם חסרון עצם הבירור של האומדנא, כלומר שאין בה די גם לברר אמיתת גופא דעובדא, וזהו אומרו "אם כך ראיתם לא ראיתם **(לענין יד העדים, וכמ"ש בסנהד' שם דף מ"ה וברמב"ם פי"ד מה' סנהד', הא זה רק בדא"א, ובשנקטעה יד העדים, אבל ודאי דסתמא דקרא לאו אהכי קאי וכמובן) וכן יסולק עפי"ז מה שיש לשאול, דעכ"פ יהי' להעדים דין שנים שהרגוהו שפטורין, וכמבואר בסנהד' דף ע"ח, דכבר כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו לב"ק דף נ"ג דדוקא הכוהו בעשר מקלות, אבל במעשה אחד, כגון שדחפוהו לתוך האש חייבין [ועיין בחי' הגרע"א ז"ל לכתובות דף ל"ג, שמעיר שמהרמב"ם ז"ל לא משמע כן ובסייף הא הוה מעשה אחד וכאשר אמרנו, (לבד מה שי"ל דלהצדוקים מוכח משיטתייהו גופא בענין עדים זוממין, דס"ל אין חילוק בין מקצת נפש לכל נפש, דאל"כ האיך ס"ל בעדים זוממין נפש בנפש דוקא, הא בכל האופנים אינו דומה האי נפש להאי נפש, שהעדים הלוא כל אחד מהם גרם להנידון רק במקצת נפש, ועונשו הוא בכל נפש, א"ו דס"ל שאין חילוק). ואף גם בשאר מיתות ב"ד נעשה המעשה בסקירה אחת, לבד בנסקלין שמצינו בסנהד' שם, שמתחלה דוחפו מבית הסקילה רק אחד מן העדים, ואם לא מת אז תהיה בו יד השני, ואם לא מת אז יד כל העם באחרונה, ולהצדוקים ודאי דהדחיפה הראשונה היא ע"י ב' העדים, לא ע"י אחד, דלדידהו קרא כדכתיב בעינן, יד "העדים", והיינו שנים, וא"כ לדידהו גם סקילה נעשית בסקירה אחת, ואי שעכ"פ אפשר שלא מת ביד העדים, ע"ז אמינא הא בית הסקילה גבוהה ב' קומות וקומה דידיה הא ג', וכבסנהד' דף מ"ה, ובודאי שע"י הפלה זו נעשה הנדון טריפה עכ"פ, משום ריסוק איברים, אף אם לא מת תיכף, וקמה איפוא השאלה שיש לחייבם להעדים אם יוזמו אף מדין רוצח וכנ"ל:)**