המדרש והמעשה שמות פח

כשהי' הדבר אמת כמו שהעיד, אבל השתא, דאגלאי מלתא למפרע ששקר העיד, א"כ הא אדרבה, היתה כאן עבירת עדות שקר ושפיכת דם נקי, וק"ו שלא הי' כאן אף נדנוד מצוה של ובערת, וממילא הא חוזר הדבר, שהעד באמרו בפירוש את דברי הגידוף הוא עצמו נעשה בזה מגדף, ויש עליו חיוב עונש (לבד מכאשר זמם) גם משום מגדף אלא דבאמת זה אינו, דהא קיי"ל בכל מחויבי מיתה או מלקות, שצריכין התראה, והכא הלא לא התרו בו משום מגדף, וגם הא אי אפשר בהתראה, וכדאיתא בכתובות דף ל"ג, שאין ציור התראה בעדי שקר, "דנתרי בהו אימת כו'" ובשלמא לענין החיוב דכאשר זמם קיי"ל דעדים זוממין א"צ התראה וכדאיתא בכתובות שם אבל מגדף הא ודאי בעי התראה, וממילא כיון דלא התרו בו הרי אין לחייבו משום השם הזה

אך באמת אכתי יש להעמיד דבר זה שאמרנו, והיינו עפ"י מה דס"ל לר' יוסי בר' יהודה במכות דף ו' ובסנהד' דף ח' ודף ע"ב "דחבר א"צ התראה", (וטעמו משום דלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד) ובודאי דלא בעינן שיהי' חבר לכל עניני התורה, דאם אך חבר הוא לאותו הדין ולאותו הענין שחטא בו, וידעינן ידיעה ברורה שהכיר עכ"פ בחומר אותו החטא, הרי זה חבר מקרי, לענין שא"צ התראה, וכיון שכן הא חוזר הדין לענין עד מגדף שהוזם כמו שאמרנו, שיתפס עליו בעצמו שם מגדף, דמאי תאמר הא לא התרו בו וכנ"ל, על זה נשיב הלא אותו האיש, היינו העד, הא חבר הוא עכ"פ להחטא שנתפס בו (לחטא דמגדף) דהא הוא בעצמו העיד על פלוני שגידף, ושהתרה באותו פלוני ושהזהיר בו באיזה מיתה ימות, וא"כ הא ידע ליה לכל דין מגדף בכל פרטיו, והיש לך חבר לאותו דבר גדול מזה, וכיון דחבר הי', וא"צ התראה, הא שוב חל עליו דין מגדף, בשביל שפירש את הגידוף, ולצורך מצוה הא לא הי' גידוף זה, דהא שקר ענה וכנ"ל

אחרי הקדמה זאת נקדים עוד אחרת, והיא ב) דהנה לכאורה שיטת הצדוקים הנ"ל [במ"ש דבעי בעונש זוממין דוקא שיהי' כבר נהרג הנדון על פיהם] שיטה זו בצדה תברה, והיינו עפ"י מה שאמרה תורה בכל חייבי מיתות ב"ד "יד העדים תהי' בו בראשונה", וא"כ איך יתכן לומר שיתפרש דין כאשר זמם דקרא דוקא בשכבר נהרג הנדון, הא א"כ כל עיקר דין זה דכאשר זמם למה הוא בא, ותי"ל שנעשו העדים רוצחי נפש, דהא ידם היתה בראשונה בהריגתו של זה, ועל לא חמס עשה, דהא שקר ענו בו, וממילא הלא יש עליהם חיוב מיתה מדין רוצח, וקרא ל"ל, ורק את זה הו"ל להתורה להשמיענו, שהאחרונים היינו המזימין נאמנים יותר מהראשונים המוזמין, (דלא נימא שמאי חזית דסמכת כו' סמוך כו') וחיוב מיתה ממילא הוא בא מדין רוצח. **(שאילה זו שאלתי זה מכבר עוד מימי ילדותי, עכשיו שמעתי דמטו בה משמי' דאחד מגדולי המפולפלים, ובשביל היותה ענף א' מענפי ביאורנו במשנה זו, ע"כ לא חדלתי מלהציגה כאן. והגם שיש ב' תשובות בדבר: א) שיש נפ"מ לענין באיזו מיתה לדונם, שאם בשביל החיוב דממילא, מדין רוצח, הלא מיתתם רק בסייף הקלה, ואלו בשביל כאשר זמם אם העידו על אחד שעבר עבירה של סקילה הלא דינם בסקילה החמורה כמוהו. ב) שהתורה הלא לא אמרה רק שתהי' יד העדים בראשונה. אבל הלא יש שאינו מת ביד העדים, ורק על יד העם הבאה באחרונה, ויש איפוא נפ"מ שאז אין עליהם חיוב מדין רוצח, רק מכאשר זמם, אך באמת לאו מלתא הן התשובות הללו; התשובה הא' נידחית מגמרא, ממ"ש רש"י בסנהד' דף מ' ד"ה "שכן", דעיקר דין כאשר זמם דקרא בעדי רוצח קאי, ושאר מיתות בי"ד רק מני' ילפינן ותשובה הב' נידחית מסברא, והיינו דכיון דעיקר "כאשר זמם" ברוצח קאי, שמיתתו בסייף, ובזה הא ודאי דלא שכיח שלא ימות ביד העדים, דהא נעשה ע"י מעשה אחד, וכדאיתא בסנהד' דף נ"ב ע"ב שמתיזין את ראשו בסייף, והא גם בנסקלין תנינן בסנהד' דף מ"ה ע"ב דמעולם לא שנה בה אדם, וכש"כ במיתת סייף הנעשית בסקירה אחת, (ואי דבסייף לא בעינן כלל קרא כדכתיב)** אך גם