המדרש והמעשה שמות פז

גרגרים אחדים מאת כ' אחי הרב הג' החריף כמוהר"ר אליעזר נ"י לפרשת

יתרו

"לא תענה ברעך עד שקר חז"ל למדו מזה במכות דף ד' ע"ב אזהרה לעדים זוממין; ועונשם של זוממין מפורש בתורה, ועשיתם לו באשר זמם לעשות כו' [שופטים י"ט]. ובהעונש, אף שמפורש הוא בתורה, בכ"ז נשתבשו בו הצדוקים, וכמ"ש במכות דף ה', שהיו סוברין, שאין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון, והנה בהמשך למתלוקתן זו של הצדוקים מצינו תוספתא תמורה בחגיגה דף י"ז ובמכות ה' וז"ל שם: אמר ר"י בן טבאי ראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם פירוש שלא הוזם אלא הוא לבדו] להוציא מלבן של צדוקים, שהיו אומרין אין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון, אמר לו שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים אין עדים זוממין נהרגין עד שיוזמו שניהם, כו' מיד קבל עליה ר' יהודה בן טבאי, שאינו מורה הלכה אלא בפני שמעון בן שטח, וכל ימיו הי' משתטח על קברו של אותו הרוג כו' עכ"ל ויש בזה להתפלא בתרתי. א) מה זו שחידש ר"ש בן שטח לר"י בן טבאי בשאלתו "שהרי אמרו חכמים אין ע"ז נהרגין עד שיוזמו שניהם", והלא גם ר"י בן טבאי נראה שלא נעלם ממנו דין זה, שהרי אמר "להוציא מלבן של צדוקים", ומשמע דאיהו גופי' ידע בעצמו דלאו דינא קעביד, ולא מן התורה, אלא שלצורך שעה הי', ובשביל טעותן של הצדוקים, ובמה הכריעו איפוא ר"ש בן שטח בשאלתו? ב) את"ל דס"ל לר"ש בן שטח ולר"י בן טבאי בחזרתו "דלהוציא מלבן של צדוקים" לא חשיב כל כך, לעשות בשביל זה הוראת שעה לאבד נפש מישראל שלא כתורה, א"כ הא באמת קשה על ר"י בן טבאי, דבתחילה מאי קסבר, ובאמת מה ענין הי' כאן להוראת שעה, והלא המחלוקת של הצדוקים נגד הפרושים לא דבר של שעה הי', והלא מחלוקת ישנה היא זו, ובהרבה פרטים ממצות התורה, והגע עצמך, וכי בשביל כל טעות וטעות שיטעו הצדוקים באחד מדיני הנפשות שבתורה נוציא נפשות מישראל להריגה, ואם גם מצינו שתקנו חז"ל דברים להוציא מלבן של צדוקים, (כמו "מגל זה מגל זה, ושהיו מטמאין הכהן השורף את הפרה" וכדומה), אבל בדיני נפשות לא מצינו, ולא יתכן, ויפלא איפוא לכאורה על מעשה דר"י בן טבאי

ונלע"ד לפרש תוספתא זו עפ"י מה שנציע ג' הקדמות. א) ממ"ד במשנה סנהד' דף נ"ו לענין קבלת עדות דמגדף, "מוציאין כל אדם לחוץ ושואלין לגדול שבהן, אמור מה ששמעת בפירוש, והוא אומר" ובירושלמי פריך על זה "ואומרין לי' גדף", פירוש דהאיך אומרין אמור מה ששמעת בפירוש", וכי אומרים להעד שיגדף את השם, ומשני אלא אותו השם שאמרתי לפניכם אותו קלל", כלומר, שהעד אומר רק את השם, ואומר אח"כ, את השם הזה גידף בשם, ולא שמפרש את הגידוף, והרמב"ם ז"ל בדין מגדף השמיט לאוקימתא זו של הירושלמי, וכבר תמה על זה בעל התוי"ט, ותירץ התוי"ט דס"ל להרמב"ם, דמדלא הובא זה בבבלי, משמע דלא ס"ל לאוקימתא זו, וע"כ פסק הרמב"ם כהש"ס דילן ובטעמו של הדבר (מה דלא חש הש"ס דילן לפרכת הירושלמי דהאיך אומרין לו גדף) פירש התוי"ט דמדאינו אומר העד אלא לצורך המצוה, ועל פי ב"ד, כדי לקיים מצות ובערת הרע, אין זה גידוף, וכמו שמוחקין את המגילה להשקות את הסוטה, ועיי"ש בתוי"ט באורך והנה עפ"י דברי התוי"ט אלו יצא לנו ציור חדש בדינם של עדי מגדף, והיינו, דעד מגדף לכשיוזם יהי' עליו שתי רשעיות משני שמות חדא, מה שעדות שקר העיד, ועוד מה שגידף, דהא גם מה שמתירין לכתחילה להעד לפרש את הגידוף, אף שבזה לכאורה הא הוא עצמו נעשה מגדף וכקושית הירושלמי) אינו רק משום דלצורך מצוה דובערת הרע הוא דקעביד, והא תינח