המדרש והמעשה שמות פו

שם עד עולם עולמו של לוי", ולק"מ מה שתמה כ"ת דבשילה אין שנים פוסלין כו'. דהא כדאמרן לא נתכוין רש"י ז"ל אלא להוכיח משם, דעכ"פ עולם הפחות מעולמו של לוי לאו חיים הוא, אלא כרת, ולאפוקי מלפרש עד עולמו של יובל ודו"ק

אולם בטח לא נעלם גם מכת"ר כי רש"י ז"ל בתענית לא מלבו הוציא מלין, שכל דבריו הם דברי הירושלמי שם [בבכורים פ"ב], ולפי שבארנו הירושלמי לשיטתו אזיל דיליף מאל תכריתו שבט הקהתי, ולפי"ז ד' רש"י בתענית מדויקים, ובנזיר ה' הוא ט"ס; (ושיטת רבה בש"ס מו"ק דמנ' ועד ס' כרת הוי, והירושלמי דגמר מאל תכריתו לא ס"ל הכי, וגם בש"ס דילן הא ר"ח פליג) ג) דקדק כת"ר בלשון הש"ס ב"ק י', ב', אי לאו קרא הו"א נבילה דמזיק, השתא אי אית לי' כמה טריפות יהיב לי' כו' נבלה דידי' לא כש"כ, דפתח הש"ס בנבילה וסיים בטריפה עכ"ד כ"ת

גם בזה נלענ"ד לומר דבר נאה לפום רהיטא, ויתבאר לנו דלרבותא נקיט הש"ס טריפות לחיזוק הקושיא דידי'. דהנה לבד דקדוקו של כ"ת יש להקשות כאן מה ראי' היא זו דיהיב לי' טריפות מהא דאר"ה ישיב לרבות כו' אפילו סובין, סובין ניחא דאי לא מזדבין הכא מזדבן במ"א משא"כ טריפות הא קיי"ל, שביעית פ"ז, דאין לעשות סחורה בדברים האסורים וא"כ עכ"פ לא יוכל הניזק להתעסק בה דרך מקח וממכר, ול"ד לסובין; ועל ק' זו העירנו זה מכבר מר חמי הג' המופלג י"א כ"מ שמואל אייזק הלוי נ"י. וכמדומה שאח"כ מצאתי' באיזה ס'. ואולם מקרא דואכלה או מכור לנכרי למד הטור וכן ברמ"א יו"ד קט"ז, דבנזדמנו לו מותר למוכרה, וה"ה לגבותם בחובו, כד' רמ"א בשם רשב"א, וכדאיתא להדיא בריש ע"ז בתוס' שם, וה"ה להגבותם גם לאחר בחובו. אבל לכא' יש להקשות, הן מקרא זה דואכלה או מכור, בנבלה נאמר, ובטרפה א"ת לכלב תשליכון אותו, וא"כ היתר נזדמנו בטרפה מנלן, נימא בנבלה דגלי גלי. אלא דבאמת מקשינן טרפה לנבלה בזה, ואין ה"נ דטרפה שנזדמנה מותרת במכירה, וזה שא"ת לכלב תשליכון, דרשו במכילתא [הובא גם ברש"י פסחים כ"ב] דא"ז אלא כדי שלא לקפח שכר כל ברי' עיי"ש. עכ"פ חזינן דהאי התירא דנזדמנו לו הוי היתר יותר מבורר אצל נבלה מאשר אצל טריפה. ובכן אפשר הי' למיפרך אהקישא זה, ולומר דאה"נ דגרע טרפה מנבלה, דשאני נבלה שהותר מכללה אצל מליקה לכהנים, וא"כ נימא דבאמת דמה שא"ת לכלב תשליכון גבי טרפה בדוקא הוא ולאסור איסור מכירה דטרפה אפילו בנזדמנו [ע' יבמות ל"ג דלב"ק הותר איסור מליקה במקדש אף. לגבי זר וידוע מ"ש התוס' [חולין כ' ד"ה לא] דנקט נבלה אטו טריפה, אכל ז"א אלא למ"ד א"ש לעוף מה"ת, ולמ"ד יש שחיטה, י"ל להיפך, דנקט בקרא דיחזקאל טרפה אטו נבלה, וקצרתי]. ואם הי' הדבר כן בודאי דלא הוי מצי מזיק למיהב לי' טרפות

אבל באמת ז"א, דכל פרכא דש"ס לא פריך לא פרכינן, וע"כ שמקובל הי' אצלם להקיש טרפה לנבלה בזה, ולמדרש האי קרא דלכלב תשליכון להא דאין הקב"ה מקפח ומכיון שהוכחנו שעכ"פ היתר מכירה וה"ה גביי' בחוב דנבילה הוי היתר יותר מבורר מהתירא דטרפה, א"כ מדוקדקים מאד ד' הש"ס ב"ק שם בדרך ק"ו, "השתא אי הוי לי' לניזק כמה טרפות כו' (אעפ"י שבטרפה לא נתפרש היתר דנזדמנו להדי', אלא דמקשינן לה לנבלה) יהיב לי', וכדרשת המכילתא, נבלה דידי' (דבה א"ת להדי' או מכור" כו') לא כש"כ. וא"כ ניחא דקדוקו דמר

ולפי דברינו יהי' מד' הש"ס דב"ק הנ"ל סעד גדול לפיענ"ד דלא כד' הב"ח ביו"ד קי"ז שם (שהסכים לו הש"ך בס"ק ח' שם ופליג עליו הטו"ז בס"ק ב') שכ' שם הב"ח דישראל אחר אסור לקנות מחברו נו"ט שנזדמנו לו לחברו כדי להרויח בהם עיי"ש. ואי נימא כד' הב"ח איך מצאנו ידינו ורגלינו בקושית הש"ס דב"ק שם נהי שאף הב"ח ע"כ יודה דלגבות בחובו שרי, מכ"מ הא אף לאחר שגבה יהא אסור עכ"פ למוכרו לישראל אחר דרך מו"מ ביוקרא ורוחא [עיי"ש היטב בד' טו"ז וש"ך]. וא"כ תו לא דמי כלל לסובין, ומאי מקשה הש"ס מהא דישיב אפי' סובין. אלא ע"כ דכיון שנזדמנו לישראל אחד הכל מותרין במכירתה וגם להרויח בה, וכד' הטו"ז ולא כב"ח ויש בפרט זה להאריך הרבה ועוד לי מילין בזה, ואין שעתי מספקת כעת לעיין בשום ספר, מפני טרדותי הרבות, ובחפזון כתבתי. והנני ידידו כו'. ע"כ לשוני בתשובתי אל הרה"ג שי' מפלונסק. (ובשביל שייכות דברי שבסעיף א' אל הענין שאנו עסוקים בו העתקתי גם יתר דברי שבתשובה ההיא):