המדרש והמעשה שמות פב

גובין. וכן מוכח ממה שהזכרנו למעלה לענין הכנת כלי המקדש שהכין דוד, אשר לפי ביאורנו מן הביזה לקח אותם דוד, שהי' מחציתה לעם, לפי מכסת נפשותיו

ועתה נביא ראיי' יותר ברורה לזה מהצעת דברי הירושלמי, [פאה, פ"ד, ה' ב'] וז"ל הירושלמי שם, ר"ש בן לקיש משום אבא כהן ברדלא אדם זוכה לחבירו במציאה, מ"ט ואני בעניי הכינותי לבית ד' זהב ככרים מאה כו' ר' יונה א"ר הושעיא בעי, מה אנן קיימין אם בתוך ד"א עשיר הוא, ואם חוץ לד' אמות אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, וקיימנוהו במקדיש ראשון ראשון עכ"ל הירושלמי ולגירסא זו אין שום מובן, דפתח בזוכה אדם לחברו, וסיים בקנין ד' אמות וגם מאי שייטי' דקרא דדוד להא דמגביה מציאה לחברו, וכבר נתלבט בזה הפ"מ ומחק הגירסא והגיה בדברי רשב"ל "אדם זוכה במציאה לתוך ד"א שלו". (כלומר ולא איירי ירושלמי בזכיי' לחברו כלל, אלא בקנין ד' אמות שתיקנו רבנן) ואמנם לפי"ז אין מובן למה דמפרש ר' יונה "אם בתוך ד' אמות עשיר הוא", דא"כ הדר לא יתפרש קרא דואני "בעניי" בהכי, כיון דסוף סוף גם ע"י ד' אמות הוי שלו ממש, ומאי בעניי דקאמר דוד, ע"כ חזר והגיה הפ"מ גם בדברי ר' יונה "אם בנתונין תוך ידו עשיר הוא". דאחרי כל מחיקת וחילופי הגרסאות עדיין לא תתישב בזה דעת המעיין

ולפי דרכנו יש לקיים הגירסא כמו שהיא, דמשהיו צרכי המקדש חובת הצבור, שעפ"י הדין הן באין משל צבור דוקא, לא מסתבר לי' לירושלמי שנדב אותן דוד כנדבת יחיד משל עצמו, (אעפ"י דאפשר במסירה לצבור יפה יפה), וכמו דס"ל גם לש"ס דילן לענין מקום המקדש, דאע"ג דקרא כתיב ויקן דוד, מ"מ אמרו ז"ל "שגבה מכל שבט ושבט", וכדלעיל, ומשו"ה ס"ל לירושלמי דגם אותו הכסף והזהב שהכין דוד ג"כ משל צבור הי', היינו שנטלן דוד משלל אויב, שעדיין לא זכה בו העם באחד מדרכי הקנינים, ותיכף כשזכה בהן, לא לעצמו זכה, אלא לכל הצבור כולו, (וכדין הביזה, שעכ"פ מחציתה לכל העם הוא), וממנו הכין דוד לצרכי המקדש ולכלי השרת ובזה מיושב שפיר לישנא דקרא "ואני בעניי הכינותי", היינו שאעפ"י שדוד הי' המכין והזוכה, מ"מ "בעניו" הכין, כלומר בטרם שקנהו לעצמו, ומבלי שהי' לו חלק בו יותר מלכל ישראל. וממילא דמוכח מזה שזוכה אדם במציאה לחברו", היינו מדנעשה שלל זה (שהי' הפקר) לקנין כל הצבור ע"י זכייתו של דוד, עד שיכול דוד ליטלו לצרכי המקדש, הבאין משל צבור דוקא

זוהי כונת הירושלמי אר"ש בן לקיש "זוכה אדם במציאה לחברו (כגירסא דילן, ולא כמו דאפיך וגריס בפ"מ) מ"ט ואני בעניי הכינותי". כלומר ומדקרי לי' "בעניי" ש"מ שתחילת זכייתו של דוד בשלל הזה ותחילת הקדשו לא הי' לעצמו, אלא שזכה בו בשביל צבור והקדישו בשביל צבור, לפי שאין דברים כאילו באין אלא משל צבור. ומה שסתם ר"ש בן לקיש, פירש ר' יונה, וזהמ"ש ר' יונה אר"ה בעי במה אנן קיימין אם בתוך ד' אמות עשיר הוא" (כלומר אפילו אי תוקמי' בקנין קלוש כי האי דארבע אמות, שאינו אלא דרבנן, מ"מ לא שייך תו למיקרי "בעניי", מדעכ"פ קנין הוא וזכה בהן) ואי חוץ לד' אמות (ולא זכה בהן דוד מתחילה כלל) אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו" וא"כ עכצ"ל כר"ש בן לקיש, דלעולם זכה בהן דוד מתחילה, אלא שלא זכה בשביל עצמו רק בשביל כל הצבור, ומשו"ה שפיר קאמר הכינותי "בעניי", דלא נעשה זה מעולם קנין עצמיי של דוד, וממילא מוכח מזה "דזוכה אדם במציאה לחברו" עד כאן פשיטותו של ר"ש בן לקיש, אך הש"ס דחי לפשיטות זו ואמר "קיימנוהו במקדיש ראשון ראשון", כלומר לעולם דלא זכה לצבור, אלא לעצמו זכה, ומשל עצמו הקדיש, (ומסרו לצבור יפה יפה) ואעפי"כ קרי לי' "בעניי', לפי דקמא קמא דמטי לידו הקדיש, עד שלא הגיע בשלל זה למדת העושר מימיו

זוהי לפיענ"ד הצעת ד' הירושלמי לקיים כל דבר הגרסאות כמו שהוא, בלי מחק ובלי חילוף אמנם מסוגית הירושלמי וש"ס דילן פ"א דב"מ משמע דס"ל לר"ל דמגביה מל"ח ל"ק חברו, ולפי הסוגי' דהתם עכצ"ל דלענין קנין ד"א מיירי, אך כל מעיין יראה דסוגיות חלוקות הן, ואין צורך למחוק הגירסא, דמצינו כיוצב"ז רבות כירושלמי, וגם כבבלי, ע' ר"ן פ"ק דנדרים].