המדרש והמעשה שמות ח

מכ"ז עדיין אין הכרח שגם ההלכה האמתית, המקובלת שם בשמים, היא כך, שכבר י"ל דאף שלדידן הלכה דאין פותחין בנולד, עפ"י הכלל, דאין הלכה כר' אליעזר דשמותי הוא, מ"מ כששמע רבב"ח את הב"ק מכרזת "מי מפיר לי" הי' לו להוציא מזה דאולי עפ"י ההלכה האמתית, באמת פותחין אף בנולד או בחרטה דהשתא, [ובפרט דהא יצתה ב"ק כר' אליעזר [ב"מ נ"ט] וע"כ עכ"פ ההלכה דבשמים כמותו ומשו"ה שפיר שייך הפרה אף בל' חכם, ומפני ספק הצלת כלל ישראל הי' לו לומר "מופר לך". ממילא מובן שא"כ כבר לא הי' שם מקום לתלונה גדולה על רבב"ח (דהא עפ"י ההלכה המקובלת אצלינו הי' הצדק אתו), והתאוננו רק על חסרון חכמה, "כל אבא חמרא" כו' שעכ"פ הי' לו להבין שאין שחין שיחות בטלות ואין מראין דבר בטל מן השמים ושמשאמרו "מי מפיר" ש"מ דבאמת אפשר בהפרה

והנה כבר הוכיח המ"ל בה' נדרים שם דלשבועת המבול הי' בודאי אי אפשר בשאלה (משום נשבע לתועלת חברו ומשום דצריך לפרט כו') וא"כ לפי שיטתם דרבנן שאין מראין דבר בטל לא הי' יכול לעלות על דעתם דלמא שבועת המבול היא, דא"כ היתה ההכרזה בודאי לבטלה וללא תועלת, והיינו מה שהתרעמו עליו, דלדידהו כמו דלא הוי אפשר לתלותו בנמנע כך אי אפשר הוי לתלותו בשבועת המבול וכדאמרן אך לרבב"ח לדידי', שהניח לאפשר שבאה ההכרזה אף בלי תועלת, כבר א"צ באמת לכל האריכות בהא דנולד ודחרטה, וי"ל בפשיטות דמשום חששא דשבועת המבול לא אמר כלום, וזהמ"ש הש"ס: "ואיהו סבר (רבב"ח לדידי') דלמא שבועת המבול היא". [ואי דשבועת המבול אי אפשר בשאלה, הא לסברת רבב"ח גם שבועתא דשעבוד הוי אי אפשר בשאלה, וכדאמרן]

עכ"פ מוכח מכל האמור למעלה כי השאלה שבאה בהכרזת הב"ק באגדה דרבב"ח עכצ"ל שהיתה שאלה ע"י חרטה כביכול, ולא ע"י פתח, וממילא סרה מעל שיטת רש"י (דס"ל דת"ח מפיר לעצמו) קו' התוס' דב"ב שם שהקשו למה לא הפיר לעצמו, דהא הבאנו למעלה ד' חי' הרשב"א, נדרים כ"ב, שכ' בשם י"א, דרק ע"י פתח שרי ת"ח למישרי לנפשי', אך ע"י חרטה דוקא אחרים מוחלין לו, ומדאותה השאלה שהכריזה הב"ק ע"כ שאלה שע"י חרטה היתה, וכדאמרן, ניחא מה שהוזקק לרבב"ח שיפיר לו

וי"ל די"א הללו היא היא שיטת רש"י כאן בנדרים, גבי התירו של משה, ומדהיתר זה ודאי דע"י פתח הי', דהא הקב"ה הוא שפתח לו כי מתו כל האנשים כו' ניחא שפיר מה שכ' כאן רש"י דרק משום דאין מתירין אלא בפניו שלחו הקב"ה למדין, דאילו כדי למצא מי שיתיר לו הא קאמר רבי דת"ח מפיר לעצמו" היינו בהיתר כה"ג, הניתר ע"י פתח, וכד' הי"א שברשב"א

והיוצא מדברינו לדינא: דבנשבע לתועלת חברו, בשעת השבועה, ועברה לה התועלת בשעת ההתרה, אזיל לי' טעמא דבושה, אלא דמדהוכחנו שאפי' למ"ד מפני הבושה ס"ל נמי טעמא דחשדא, ע"כ עכ"פ צריך שיודיע לחברו: וגם דבר מצוה אינו מועיל אלא לטעמא דמפני הבושה, ולא לטעמא דחשדא, וממילא דאף בדאיכא תרוייהו, היינו דבר מצוה וגם עברה התועלת, מ"מ ידיעת חברו בעינן תמיד, ומה שהכריע הרמ"א להתיר לד"מ שלא מדעתו, היינו שלא בהסכמתו. גם הוכחנו דיש לחלק בנשאל לדבר מצוה בין נודר לב"ב לנודר למי שאינו ב"ב ושאינו בכלל ערבות. עוד העלינו דאין הכרח לאשויי פלוגתא בין רמב"ם וירושלמי בנודר הנאה מבני עירו שנשאל לזקן שבאותה העיר על אותו הנדר, וי"ל דגם רמב"ם מודה בזה, ואינו אוסר אלא בנשאל על נדרים אחרים (וזה דלא כלח"מ שם) ובזה י"ל דגם לירושלמי אסור. גם הערנו מד' הר"ן והמ"ל דנוגע אינו מתיר, ודלמ"ד פותחין בנולד או פותחין בחרטה דהשתא י"ל דאף חכם שאמר בלשון בעל הוי התרה; עפ"י יסוד זה עשינו סמוכין לד' הי"א שברשב"א דע"י פתח שרי ת"ח למישרי לעצמו אפילו בנדר, והוכחנו דזו היא שיטת המפרש בשם רש"י, בנדרים ס"ה: