המדרש והמעשה שמות עז

משהוקם המשכן ניטלה עבודה מבכורות וניתנה לכהנים, מ"מ י"ל דזה הוי רק למצוה, ולא שיחלל עבודה (דוגמא לזה מ"ש ז"ל גבי מי ששתה שאר משקין [בככורות, מ"ה, ב'] דאע"ג דפסול לעבודה, מ"מ לא מיחל עבודה, ועתו"ס כתובות י', ב' ד"ה א"ר, משמע דס"ל דמדאורייתא פסול, ואעפי"כ אינו מחלל, עיי"ש)

אך למ"ד [חגיגה ו'] דכל התורה כולה כללותי' ופרטותי' הכל מסיני תו אי אפשר לומר כן, דהא כבר מסיני נאמר להם שמחלל עבודה, וע"כ לדידי' מה שהשיאם מרע"ה עצה להקטיר, עפ"י הדבור הי', ומה שכ' רש"י על המחתות שעשאום כל"ש אין כונתו שנעשו כל"ש ממש (דהא עבודה מחוללת הוי) אלא כך כונתו, שאעפ"י שבאמת לא היתה בהן במחתות קדושה גמורה, מ"מ כיון שעכ"פ נעשה בהן מעשה עבודת הקדש, והם "עשאום כל"ש", ע"כ הקפיד הכתוב לנהוג גם בהן מנהג קדושה ולהעלותן בקדושתן, מעיקרא תשמיש למזבח והשתא מזבח עצמו"

חזינן מיהות דשתי שיטות יש בדבר: יש פנים לאמרי שהיתה בהן במחתות קדושת כל"ש גמורה, (כשנאמר שעדיין לא נתחדש אז הא דזר מחלל עבודה), ויש פנים לאמר שקדושה גמורה לא היתה בהן, אלא שאעפי"כ הזהיר הכתוב על העלאתן, משום לתא דקדושה. ובכל האופנים נידוק מינה ממנ"פ דמעלין בקדש, דאי קדושה גמורה היתה, ש"מ דמעלין, ואי רק לתא דקדושה, א"כ ק"ו לקדושה גמורה דודאי מעלין אלא דאעפי"כ הפרש יש בדבר, דבשלמא לשיטת הר"ן דבקדושות שוות אסור, ולדידי' מה שאמרו מעלין, היינו דחובה להעלות דוקא (ולא להחליף מקדושה לקדושה השוה לה) שפיר שמעינן לה בממנ"פ, מהא דמחתות, וכדאמרן: אך למהרא"י דבקדושות שוות ג"כ שרי, ולדידי' ע"כ יתפרש הא דמעלין, דרשות להעלות, (ולאפוקי משיטת הרמב"ם גבי ביהכ"נ **(ואף דגם הרמב"ם לא קאמר לה אלא בביהכ"נ, מ"מ עכצ"ל למהרא"י דעכ"פ אפשר הי' לדעת לטעות דאף בשאר קדושות אסור לשנותן מקדושה לקדושה, וקמ"ל תנא לאפוקי מטעות זו, וע' בטו"א מגילה שם:)** וכמו שביארנו לעיל) תיקשי איך נידוק מינה דמחתות דמעלין בקדש, דלמא מחתות שאני, דלא הויין כל"ש גמורים, ומשו"ה רשות הי' לשנותם ולהעלותם לקדושה אחרת, אך קדושה גמורה בכה"ג דמותר לשנותה (ואפילו בעילוי) ליכא למשמע מינה

איברא דאף למהרא"י נהי דמעלין בקדש (לפי פירושו דמהרא"י) ליכא למילף מהא דמחתות, מ"מ הא דאין מורידין ודאי דגמרינן מיהות מינייהו, ג"כ בכח ממנ"פ דלעיל, דאפי"ת שלא היתה בהן קדושה גמורה, הלא הדברים ק"ו לקדושה ממש, דודאי אין מורידין נמצינו למדין דבין לר"ן ובין למהרי"א שתים זו שמענו: חדא דמעלין ואידך דאין מורידין, אלא דלר"ן פירושא דמעלין הוא שחובה להעלות, וממילא דאף ממחתות דקרח שמעינן לה, בכח ממנ"פ, ולמהרי"א פירושא דמעלין היינו דרשות להעלות, וזה ליכא למילף ממחתות, ועל כרחך דלא ידעינן ממחתות אלא לאידך, היינו דעכ"פ אין מורידין

והנה כבר הזכרנו בראש מאמרנו זה דגם מהא דויקם משה את המשכן גמרי חז"ל להא שמעתתא, אלא כשתתבונן תמצא, דשם ישתנו הענינים אליבא דר"ן ומהרא"י מן הקצה אל הקצה מכפי שבארנום בענינא דמחתות. דלכאורה ליכא למילף כלל מהא דויקם משה דמעלין בקדש, מנא לן, דלמא אף בשוין מותר, אלא דאי אפשר שוין באישים, דבשלמא בכל"ש הרבה כל"ש היו שם, וכולם שוין במעלה בודאי, ומדאעפי"כ לא שינו את המחתות לעשות מהן כפות או מזלגות וכדומה, אלא שעשו מהן צפוי למזבח, ש"מ דמעלין בקדש לעכובא, אך באישים, מי בא בסוד משקל אל דעות לשקול בפלס מעלותיהן של שני בני אדם שישאו בד בבד, ואולי גם אין כמו אלה בכל הארץ, שכולם כמו שאין דעותיהם שוות כך אין ערכם שוה בהחלט, ומדאי אפשר הי' בשוין, ומדלא הי' רשאין גס באיש הפחות במעלתו מבצלאל (דהא עכ"פ אין מורידין בקדש), ממילא שהוצרכו לבקש אחרי מי שגדול ממנו, ומי גדול בודאי יותר ממשה, ומשו"ה