המדרש והמעשה שמות עו

ובתוד"ה אחד הביא בשם הירושלמי דשקלים דבשל כסף אי אפשר מפני שהוא מרתיח, וע"כ גריס גם במשנה שיש תחת כסף, אלא דלחד מ"ד שם בירושלמי זה הי' אחד מעשרה נסים שבביהמ"ק, עיי"ש בתוס'. ולפי"ז י"ל דפלוגתא דר"ן ומהרא"י בהני גרסאות הוא דתלי', דלמ"ד דאפשר הי' בשל כסף, ואפי"ה צותה תורה לעשות של זהב בפנים, וא' של זהב וא' של כסף נעשו בחוץ, כדי להורות הלכה דמעלין בקדש, ש"מ כמהרא"י, דעיקר הקפידא אינו אלא באיסור ההורדה, ובשוות מותר, דאלת"ה למה לא צותה תורה על של כסף בפנים, ושל שיש ושל זהב בחוץ, כדי לקיים מעלין, בין בכניסתו ובין ביציאתו. אך למאן דגריס של שיש בברייתא, ומשום דס"ל דבשל כסף אי אפשר, דמרתיח, לא תידוק מינה כלום, דאה"נ דאף בשוות אסור, היכי דאפשר לעלויי (ורק היכי דא"א אז לא אסורה אלא הורדה) ושאני שלחנות, דא"א, משום דעדיף מזהב ליכא, ובפחות משיש א"א משום דאין עניות במקום עשירות, [ע' מנחות כ"ט, גבי מנורה של מתכות, וע' תמיד כ"ט], ובכסף ג"כ א"א משום דמרתיח

והנה רש"י גריס בברייתא של שיש, תחת של כסף, עיי"ש, הנראה דרש"י כר"ן דס"ל דבשוות אסור, והיא שגרמה לו לרש"י להכריע דבשל כסף הוי אי אפשר משום דמרתיח, דאלת"ה לא יתכן כל אותו התיקון עם השלחנות, אחרי שסו"ס הא בחזירתו החליפו משל זהב על של זהב (ובכה"ג בחלופי קדושה הא אמרת דאסור), ואי משום דא"א לעלויי, ז"א, דלמה לא צותה תורה לעשות של כסף מבפנים, ושל שיש ושל זהב מבחוץ, אלא על כרחך דשל כסף לא הי' אפשר שם כלל לפי שמרתיח. ואתה שמור כלל זה, דלרש"י אליבא דסוגי' דמנחות כר"ן ס"ל, דבקדושות שוות אסור, [וע' ב"ח יו"ד ע"ר שכ"ד גם הרי"ף והרא"ש] ועוד נשוב נדבר בפרט זה להלן

והנה כבר הזכרנו שהש"ס במנחות, וכן התוספתא דמייתי רש"י במגילה, הוכיחו כלל זה דמעלין בקדש גם מהא דמחתות של הר"ן איש, דמעיקרא תשמיש למזבח והשתא מזבח גופי', וע"כ משום דהוי בהו קדושה, וכמושה"כ, כי הקריבום לפני ד' ויקדשו, ומעלין בקדש כו'. וכן פירש"י ז"ל בחומש כי הקריבום לפני ד' כו' "שעשאום כלי שרת" אלא שהרמב"ן ז"ל הקשה עליו, הא קטרת זו קטרת זרה היתה, דזרים הקריבוה, ואיך נתקדשו עי"ז. וראיתי להג' בעל התוה"מ שתירץ דהקדישום להדי', ופירש "הקריבום" מלשון הקדש. עיי"ש. ובמחכ"ת טעה בזה, דהא קיי"ל דכלים דמשה משיחתן מקדשתן, ולדורות עבודת כהן מקדשתן [ע' רמב"ם פ"א מה' כלהמ"ק] ועכ"פ קדושת פה לא מהני ולא מידי לעשותם כל"ש, ולהדי' כ' הרמב"ם [פ"א מה' בהב"ח] "כלי גבוה שלא נשתמש בו גבוה מותר להשתמש בו הדיוט", וא"כ המחתות הללו שלא נמשחו, ושלא נעבדה בהם עבודת כהן כשרה, (דהא זר מחלל עבודה) איך נעשו כל"ש לוא אף הקדישום

? ונלענ"ד בהקדם מה שיש לתמוה עוד באותו ש הענין בכלל, איך השיאם משרע"ה לעדת קרח עצה שאינה הוגנת כזאת, שישמשו זרים במקדש, שהוא עון מיתה, והלא אפילו אי רצו זאת מעצמם עלי' דידי' הוי רמי' לאפרושינהו מאיסורא [וכדצנועין, ב"ק ס"ט, דל"א הלעיטהו לרשע כו'] וכש"כ שלא ליעצם לזה, ואין לומר דהוראת שעה היתה, דהא לא חשיב לה הש"ס בהדי הני שהותרו לצורך שעה דיבמות צ', סנהד' פ"ט)

איברא דיש ליישב זה, דהנה ענשו של זר ששימש מהיכן הוא, מוהזר הקרב יומת, ואזהרתי' מוזר לא יקרב אליכם, [ע' זבחים י"ז] ושניהם לא נאמרו אלא לאחר מעשה דמחתות, כמבואר בכתובים שם, הרי שלא נתחדשו עדיין פרטי איסור זה דזר ששימש, **(וע' בשו"ת הרא"ש סי' י"ג שהקשה בדומה לזה, עמ"ד במדרש ויקרא כ' דנדב ואביהוא שתויי יין נכנסו, והקשה הרא"ש דהא לא נתחדשה אזהרה דיין ושכר אל תשת אלא לאחר כך. עיי"ש:)** וניחא שפיר מה שהשיאם משרע"ה עצה להקריב הקטרת, שעדיין לא הי' אז בזה עון גדול (ורק מפני עון מחלקת נענשו) וממילא מיושבת נמי גם קושית הרמב"ן, דאה"נ כרש"י, שעשאום כל"ש, שעבודתן קדשתן, דהא עדיין לא נתחדשה הלכה דזר מחלל עבודה, ואע"ג דאיתא בברייתא הובא [בזבחים קט"ז] דתיכף