המדרש והמעשה שמות עה

כך הי' נלענ"ד לומר, ברם הר"ן הביא ראי' גדולה לדבריו דאף בשוות אסור, והוא מדאבעי' לי' בש"ס שם מהו למכור ס"ת ישן ליקח בי' חדש כו' או דלמא כיון דליכא לעלויי' שרי כו' ולא איפשט בעיין, וכן איפסקא הלכתא לחומרא [בשו"ע יו"ד סי' ע"ר], דאפי' בס"ת אסור, וק"ו בשאר קדושות שוות, דאיכא לעלויי בהו, ודאי אסור. וראי' עצומה זו הכריחה לי' לב"ח למימר דאף מהרא"י לא פליג על הר"ן, עיי"ש, ובמג"א

שוב ראיתי די"ל דמחלקת זו של ר"ן ומהרא"י תלוי' היא בחלופי גרסאות שבש"ס. דהנה ודאי דלהפוסקים דס"ל אי קדושות שוות אסור לאיחלופי, זה שאמרו ז"ל מעלין בקדש הוי דומי' למ"ש "אין מורידין", כלומר שתיהן בדוקא קתני, דכשם שאין מורידין הוי לעכובא, דאסור להוריד, כך מעלין נמי לעיכובא, דחיוב להעלות, דהא בקדושות שוות, דליכא עילוי, אסור למ"ד זה. משא"כ להפוסקים דבקדושות שוות שרי, ע"כ תרוייהו לאו בחדא מחתא נינהו, דנהי הא "דאין מורידין" הוי לעכובא, אך הא דמעלין ע"כ אין הוראתה לדידי' דחובה להעלות, (דהא איהו ס"ל דאפילו בשוות דליכא עילוי ג"כ שרי) אלא כך פירושו דרשות להעלות, (ולאפוקי ממ"ש הרמב"ם באמת, [בפ"ת מה' מ"ע, הובא באו"ח קנ"ג ס' י"ג] דבביהכ"נ אף להעלות אסור לכתחילה) [ובקדשי גבוה באמת אין משנין אף מקדושה קלה לחמורה. [ע' בכורות נ"ג] וכ"כ הטו"א להדיא, דהא דמעלין היינו דרשות להעלות עיי"ש]

ולפי ההנחה האמתית הלזו יש לי להביא ראי' לשיטת מהרא"י דבשוות שרי, והוא ממשנה דמנחות צ"ט, שז"ל המשנה שם, שני שלחנות היו שם באולם, אחד של שיש, ואחד של זהב, על של שיש נותן לחה"פ בכניסתו, ועל של זהב ביציאתו, שמעלין בקדש ולא מורידין, וא' של זהב בפנים, שעליו לחה"פ תמיד. עכ"ל. והנה כל הנחת לחה"פ באולם בין בכניסה ובין ביציאה לא היתה לשום צורך אחר, רק לצורך הוראה זו בלבד דמעלין בקדש, וכ"כ רש"י ז"ל שם להדי' וז"ל "ולא היו מניחין אותו שם אלא להראות דמעלין בקדש". עכ"ל. וקשה בשלמא למ"ד דבשוות שרי, דלדידי' כל עצם חידוש הדין הוא בהא דאין מורידין" (דמ"ש "מעלין" אין זה לדידי' אלא רשות, וכדאמרן) שפיר שמעינן להוראה זו, גם מכניסתו של לחה"פ, גם מיציאתו, דבכניסתו אף העלאה היתה שם, משל שיש לשל זהב, וביציאתו עכ"פ לא היתה שם הורדה, (דהא נטלוהו משל זהב שבפנים והניחוהו על של זהב שבאולם), ודי בזה לשיטת מהרא"י אלא לר"ן דס"ל דאף בקדושות שוות אסור דלדידי' יתפרשו שתיהן בדוקא: חובה להעלות, ואסור להוריד א"כ תיקשי הא דשלחנות, נהי דחילוף קדושה לא הי' שם באמת, דהא רק אותו לחה"פ בעצמו נטלו משלחן לשלחן, מ"מ איך יתכן שבחרו בענין זה להורות הלכה דמעלין, (ובמקום דשייך חילופי קדושה) הא לשיטת הר"ן עשו כאן ממש ההיפך מאותה ההלכה, דהא רק בכניסתו העלוהו, וביציאתו לא העלו מאומה, וא"כ השלחן השלישי למה ועכ"פ לא הועילו בתקנת השלחנות מאומה, כיון דסוף סוף לא שמעינן מינה דחובה להעלות בקדושה

ואי תימא דשא"ה דלא הוי אפשר לעלויי', (דעדיף משל זהב ליכא, ומדהי' של זהב מבפנים לא הוי איפשר להעלותו), ובהא גם הר"ן יודה (אע"ג דבש"ס מגילה לא איפשוט בעיין, וגם הר"ן שם בשם רבוותא פסק לחומרא אף בכה"ג), ויתפרש לדידי' מ"ש מעלין בקדש ואין מורידין הכי: היכי דאיכא לעלויי מעלין, והיכי דא"א, עכ"פ אין מורידין מ"מ גם זה ליתא, דהיא גופה תיקשי, למה לא צותה תורה לעשות של כסף בפנים, ואז הוי אפשר לתקן הוראת אותה ההלכה בשלימות, היינו לעשות באולם אחד של שיש ואחד של זהב, ואחד של כסף בפנים, ולהעלות בכניסתו משל שיש על של כסף, ובחזירתו משל כסף על של זהב, והוי העלאה בין בכניסה ובין ביציאה ומדלא עשתה תורה כך, ש"מ חדא מתרתי: או שלא הי' רצון התורה להורות כאן הלכה דמעלין כלל, (וא"כ למה זה תיקנו שלחנות באולם כל עיקר ל), או שעיקר הקפידא אינה אלא שלא להוריד בקדושה, ומוכח כמהרא"י

אולם כל הוכחה זו אינה אלא בשנאמר דאפשר הי' שם גם בשלחן של כסף, ומילתא דא בחלופי גרסאות תלי', דהנה על השלחנות שבאולם גרסינן במשנה א' של זהב וא' של כסף", ובברייתא הגרסא א' של זהב "וא' של שיש"