המדרש והמעשה שמות עב

אולם, לפי"ד התוס' הללו, שמצאנו להם סעד גם ממקום אחר, כבר תפול הקושי' שהקשינו למעלה מהא שקבלו נדבות יחידים לצרכי הקרבנות ולבגדי כהונה שבימי משה, דהא בארנו (בדרושנו לסדר הזה) דזהו ההבדל בין "נדיבי הלב" "לנדיבי הרוח", שנדיב הלב זהו הנותן לשם נטיות טבעיות, למעלה הימנו נדיב הרוח, שזהו הנותן בדעת שלמה ואולי באמת רק מאלה אנשי המעלה, נדיבי "הרוח", קבל משה לדברי חובות הצבור (דאינהו שאני דידעי לאקנויי ולמסור יפה יפה"), בעוד שנדבות הפשוטים אולי הלכו רק לבנין המשכן בלבד, ששם יכול הי' העשיר להרבות והדל להמעיט כחפצו, ולא נצטרכו בה למסירה לצבור תחילה

הוא הדבר אשר דברנו בראש מאמרנו, כי ההבדל שהבדלנו (בדרושנו לפ' זו), בין נדיבי הלב והרוח, יבואר כאן ביתר ביאור כי בא וראה שמעתה יתפרש דקדוק הלשון בכתובים שם כמין חומר: "ויבאו כל איש אשר נשאו לבו" (נקוד אתנחתא; הפסיק הענין: כי אלה הפשוטים הביאו סתם, ונדבתם לוקחה אל המקור היחידי הנפתח לכל נדבות היחידים, בלי הבדל בין חכם לאינו חכם, היינו למלאכת אוה"מ בלבד. אולם) "וכל אשר נדבה "רוחו" אותו" (כלומר השלמים בדעתם) הביאו גם למלאכת אוה"מ, גם לכל עבודתו ולבגדי הקדש", שאף כי אלה האחרונים כבר צריכים הם למסירה לצבור תחילה, אך שאני "מי שנדבה רוחו אותו", דידע למסור יפה יפה, וכדעת התוס' גבי כהנים גדולים

והנה מבואר לכל קורא במקראות אלו כי בכסף המובא למשה לא היו בו. נדבות יחידים כלל (זולת מחציתי השקלים שהם חובה) ולא הי' בו צורך אחר רק למלאכת האדנים עם הווים לעמודים,,, שכך כתוב במקרא וכסף פקודי כו' בקע לגלגולת כו' לכל העובר כו' ויחי מאת הככר לצקת כו'. יותר לא הי' שם כסף. הרי שהושוו בהבאת הכסף כגדולים כפשוטים, שהי' חובה לכלם ולא נדבה מיחידים, לא כן הזהב והנחשת, שכלם באו בנדבה (שהלא תרומת הלשכה שבאותה שנה אזלה כולה על האדנים והווים), ומהם נעשו כלה"ש ובג"כ שהם חובת הצבור, ובהם הוצרכו למסירה לצבור תחילה, וממילא שהוצרכו לראות מי הנותן ומי המתנדב, אם הוא "מנדיבי הרוח" (השלמים בדעת, שיש לסמוך על מסירתם לצבור יפה) או רק "מנדיבי הלב" הוא: (שלא הוכשרה נדבתם רק למלאכת אוה"מ בלבד) לפי דעתי זהו הטעם מה שהורמו והונפו הנדבות בהתקבלן ממביאיהן, למען הכיר אותם, מי ומי המביא, ואולי זהמשה"כ "ויהי זהב התנופה", ונחשת התנופה"; ובאשר לא הי' צורך זה אלא בזהב ובנחושת ולא בכסף, וכדאמרן, ע"כ דקדק הכתוב לאמר "תנופה" בזהב ובנחשת, ולא בכסף, שבו נאמר רק ,וכסף פקודי העדה". ומיושב דקדוקו של הרמב"ן

והנה כבר בארנו בדרושנו למעלה שבאמת מעלה יתירה היתה בנדבה שלוקחה למלאכת אוה"מ מאותה שלוקחה לשאר חובת הצבור, שבמלאכת אוה"מ היתה מצוה לעשיר להרבות, ובאינך לא הי' זה אלא רשות אף להשלמים בדעתם (וכלשון הש"ס אם ירצה היחיד מתנדב כו'): וממילא שהשתדלו אלו ביותר להקדים נדבתם למלאכת אוה"מ, ורק משמלאו צרכיה או אז נתנו גם לעבוה"צ ולבג"כ

עפי"ז בדין הי' לנשיאים ג"כ להקדים ולא לאחר (בכדי שתבא נדבתם למלאכת אוה"מ ולא לבג"כ), ומשנתעצלו היו עצלים ונפסדים, שביכוב"כ מלאכת אוה"מ היתה דים, ולא נשארו שם רק צרכי בג"כ בלבד, זהמ"ש ז"ל [במד' ש"ר שם] מה ראו הנשיאים להביא לחנוכת המזבח בתחילה וכאן לא הביאו, אלא כך אמרו כו' ומה שחסרין אנו משלימין כו' כיון שהשלימו צבור את הכל, (כלומר כל מלאכת אוה"מ, שבה נדבת היחידים מצוה ולא רשות), אמרו מה עלינו לעשות? עמדו והתנדבו את אבני השהם לחשן ולאפוד" (מפני ההכרח הוצרכו **(כהן כו', ונימא בכל כהן הדיוט הוא כן דעכ"פ ידע לאקנויי, אלא דעדיפא משני, דהא בלא"ה צריכין אנו לתרץ בא"א גבי נשים ועבדים שאם שקלו מקבלין מהן, וכדאמרן לעיל:)**