המדרש והמעשה שמות עא

לא סגי בהכי במה שמתנדב לבג"כ, לפי שאין בג"כ באים משל יחיד, ואנו מזקיקין אותו שיקנה מתחילה את נדבתו אל הצבור, והצבור יתנהו שוב אל אותה התכלית שהוא רוצה בה. והלא אותה ההקנאה לצבור מתחילה, ג"כ אינה אלא הקנאה דיניית, דהא סוף סוף אין הצבור רשאי לשנותו לדבר אחר, ונותנה תיכף לאותה התכלית שהיחיד המתנדב רוצה בה, א"כ דמי ממש להקנאת חפץ החוזר אל המקנה, שבזה חילקו בש"ס גטין שם בין ת"ח לאדם פשוט, דלא ידע לאקנויי, ועוד גרע משם, דהתם עכ"פ לאותו רגע מסירת הטבלא לבעל יש בו הקנאה ממשיית ג"כ, משא"כ בנ"ד, דמסירה זו לצבור מתחילה אינה אלא הקנאה דיניית בלבד, ולא ממשיית כלל, כמבואר למבין, (ועוד דהתם בשעה שהיא מקנה לבעל אין לה בו חלק כלום, משא"כ בנ"ד הא גם איהו חד מן צבורא הוא, וחוזר הדבר גם אליו, והוי כעין מקנה לעצמו) עד שאע"ג דהתם בגטין פשיט ר"א דאשה נמי ידעה לאקנויי בכה"ג, מ"מ בנ"ד יש לומר דאף ר"א יודה לסברת רמב"ח דלא ידע לאקנויי. זוהי סברת רבנן דר' יוסי, דחיישינן דלמא לא מסרי יפה יפה, ומעתה סרה קושית המ"ל פ"ד דשקלים, דהויין דברים שבלב, דהא חזינן דגם רמב"ח לא חשיב לה לדברים שבלב, אעפ"י שבפיה מסרה האשה הטבלא לבעלה, [ולבד זה פשוט הוא בכולא ש"ס גבי קנינים לחוש לחסרון סמיכת דעתם של קונה ומקנה. אע"ג שבפיו זה קונה וזה מקנה, ונהי דהכא להקדש אזיל, מ"מ חיישינן מצד המקנה דלא גמר להקנות. וק"ל]

כן תסור בדברינו גם תלונת המ"ל על הרשב"א, היינו מה שהקשה המ"ל ניחוש גם בהבטה בהפקר לדלמא באמת כיון לקנות אעפ"י שאומר שאין בדעתו לקנותו, דהא, לפי דברינו, עד כאן לא מהני דברים שבלב כאלה אלא היכי שאין בה שום נ"מ לענין איזו הקנאה ממשיית, רק לענין הקנאה דיניית בלבד, וכגון ביחיד המתנדב לקה"צ, דסו"ס בין כך ובין כך הדבר יוצא מרשותו, והוי דומי' דאשה לא ידעה לאקנויי דש"ס גטין ועוד גרעה מיני' וכדאמרן, משא"כ בנידון של הרשב"א, דאיהו אומר בפיו שלא כיון בהבטתו לקנות כלל, ולא הכניסו לרשות עצמו כלל, וכשאתה דן דלמא בלבו אחרת יחשוב, על ההקנאה הממשית אתה דן, ולא על ההקנאה הדינית בלחוד, ובכה"ג ודאי דברים שבלב אינן דברים ואין כאן חשש, וק"ל. [ובר מן דין שאני סלוק מהקנאה, ואם מצאנו שחוששין במקנה, דלמא לא הקנה יפה, עדיין אין ראי' שניחוש גם במסתלק דלמא אעפי"כ כיון לקנות ודו"ק]

עפ"י הדברים האלה תתישב לנו גם תימא אחריתא שתמה שם המ"ל [ממשנה ה' פ"ק דשקלים] אעפ"י שאמרו אין ממשכנין לשים ועבדים וקטנים מ"מ אם שקלו מקבלים מידם, ותימה למה לא ניחוש דלמא לא מסרי יפה יפה, עכ"ל. ובהנ"ל לק"מ, דהא בנ"ד שוב אין אנו צריכין להקנאה דיניית לחוד, ולהקנאה ממשית לחוד, (דומי' דשומר קציר העומר או מתנדב לקה"צ ובג"כ) דהא אין הללו באין להתנדב לאיזה דבר של צבור ביחוד, רק לשקול אל קופת הצבור הכללית, ודי לנו בהקנאתם הממשיית בלבד, מה תאמר דלמא גם בזה אין פיהם ולבם שוים הא בכיוצב"ז תו לא איכפת לן במה שבלבם כלל, דברים שבלב אינם דברים ואין הכי נמי דבזה יש לתרץ גם קושית התוס' מהא דכהן ששוקל. ואולי זוהי באמת כונת התוס' בתירוצא בתרא "כיון דכל ישראל מביאין שקליהם" כו' ודו"ק

נחזור לראשונות דגדר החשש במסירה לצבור בהקנאה דיניית בלבד, היא כעין גדר לא ידע לאקנויי דש"ס גטין, אלא דמה דהתם רק אליבא דרמב"ח לא מהני, הכא לא מהני אליבא דכו"ע]. והנה התם בפירוש איתמר דאף לרמב"ח דלמא זקן שאני דידע לאקנויי", וכד' רש"י שם "זקן שאני דת"ח הוא וידע לאקנויי אף בכה"ג" חזינן דיש חילוק בענין זה בין ת"ח לאינו ת"ח, ומה נאמנו איפא עפי"ז ד' התוס' יומא (שהבאנו למעלה) שעל קושיתם מבג"כ (דמהני מסירה לצבור) על שומרי ספיחים (דלרבנן דר"י לא מהני) תירצו וז"ל וי"ל דשא"ה דאנן סהדי דכהן גדול שהוא גדול בתורה יודע למסור לצבור יפה" הלא הן הן ממש ד' הש"ס בגטין שם, זקן שאני דידע לאקנוי: **(ואולי בזה אפשר הי' להם לבעהתו"ס לתרץ קושיתם גם מבן בוכרי, בכהן ששוקל, דשאני)**