המדרש והמעשה שמות ע

טענה היא זו שכל ישראל מביאין שקלים שבשביל זה ימסרו יפה"? עכ"ד המ"ל. עיי"ש שנדחק מאד בהבנת ד' התוס' ולענ"ד לא דבר ריק ח"ו דברו התוס' כאן, ומצינו סברא כיוצא בה גם במקום אחר

דהנה בטעמא דמלתא, מה דחיישינן כאן לשמא לא ימסור יפה יפה, הנראה דס"ל לתוס', כיון דבאמת אין היחיד חייב בזה כלל, אלא שמכניס א"ע בחיוב ומותר משלו, יש לחוש דלמא לא גמר בדעתו למוסרו במסירה חלוטה, כאילו הי' עליו חיוב גמור. ואלו בדברינו יבואר זה ביתר באור]

והנה התוס' הוכיחו [ב"מ כ"ד ב' ד"ה לפמשוה"ד] דחילוק יש בענין לפמשוה"ד, בין דבר שהכל פטורין בו מצד הדין, ובין דבר שאחרים חייבין מדינא אלא שהוא פטור, עיי"ש דשני מינים לפמשוה"ד המה, ומתרי קראי ילפינן להו, ומבואר שם דיותר יש לאדם להכניס א"ע לחיוב לפמשוה"ד, היכי דאחרים חייבין מדינא, מאשר היכי דגם אחריני פטירי מצד הדין וא"כ אף אנו נאמר, עד כאן לא מצינו שחשו חכמים לשמא לא ימסור לצבור יפה יפה אלא בשומר בחנם ספיחי שביעית, או במתנדב לבג"כ, דהתם אין חיוב גם לאחרינא לשמור בחנם או להתנדב לחובת הצבור, והתם שפיר חיישינן, דאע"ג דהוא אומר שמותר ומכניס א"ע בחיוב זה, מ"מ דלמא לא גמרי בדעתו למסור יפה, כיון דגם כו"ע פטירי ואין עליו שום לתא דחיובא לותר בזה, משא"כ בכהן ששוקל, אע"ג דאיהו פטור, מ"מ מדהכל חייבין, והוא מכניס א"ע לפמשוה"ד בחיוב זה, בודאי גמר בדעתו באמת להשוות א"ע לאחרים, דהא מצינו ג"כ גבי לפמשוה"ד, דכך הוא אריך יותר להשתוות עם אחרים. **(דוגמא לזה בתוס' חולין ק"י ב' שחילקו בין הא דמ"ע שהז"ג דנשים מברכות, אע"ג דפטירי, ובין הא דטלית שאולה שאין מברכין עליו, משום דבמ"ע שהז"ג כו"ע חייבים, וא"כ אף נשים יכולות להכניס א"ע בחיוב ולברך, משא"כ בטלית שאולה דכל אדם פטור באינה שלו כו' עיי"ש:)** ולענ"ד לזה כונו התוס' יומא שם] בלשונם "כיון דכל ישראל מביאין שקלים, אינהו נמי, נהי דפטירי, מסרי לצבור יפה יפה" עכ"ל בתירוצא בתרא. הרי שהסרנו בזה תלונת המ"ל מעל התוס' אולם תירוצא קמא של התוס' שם, מה שתירצו דשאני כהן גדול שהוא גדול בתורה ויודע כו' זה ודאי דחוק, ומנא להו לתוס' לחלק בזה בין ת"ח לע"ה

ונלענ"ד בהקדם מה שהקשה המ"ל לשאול על גוף חששא זאת, שמא לא ימסור לצבור יפה, דמאי איכפת לן בזה מה שבלבו, כיון דבפיו ובידיו הוא מוסר, ודברים שבלב אינם דברים. עיי"ש שנשאר בצ"ע עוד הקשה הרשב"א אאוקימתא דרבה בש"ס ב"מ שם, דפליגי בהבטה בהפקר אי קנה, הא כל זכיי' בהפקר צריך כונה (כדמוכח גבי הא דעודר בנכסי הגר), וא"כ אפילו למ"ד הבטה בהפקר קנה, לימא ההוא גברא בפירוש שאינו מכוין לקנות הקשה המ"ל, סוף סוף מה יושיענו זה, אליבא דמאן דחייש לשמא לא ימסור יפה יפה, הכי נמי ניחוש אעפ"י שהוא אומר שאינו מכוין מ"מ דלמא בלבו מכוין הוא לקנות. עיי"ש ב

ונלענ"ד לומר הסבר חדש בענין זה, ועפי"ז יתורץ כל הנ"ל. והוא עפי"מ דבעי רמב"ח [גטין כ', ב'] במוחזקין בטבלא שהיא שלה כו' אי אתתא ידעה לאקנויי, וכ' שם התוס' ד"ה אשה וז"ל פירוש בדבר שהוא מחזיר לה לא גמרה להקנותו, אלא בתורת שאילה השאילתו כו' עכ"ל. ורצה הש"ס שם לפשוט מאותו זקן שהי' מלוה לכל בני הכפר, ודחי דלמא זקן שאני דידע לאקנויי, פירש"י שהוא ת"ח כו' עיי"ש. חזינן סברת הש"ס, דמי שאין דעתו שלמה כ"כ, נהי שהוא יודע להקנות קנין מוחלט (היינו מה שיוצא מרשותו לגמרי ונכנס לרשות חבירו ונשאר אצלו), אך מה שאינו אלא קנין דיניי, ולא קנין ממשיי, היינו בדבר החוזר תיכף אל המקנה, באופן שאין בקניי' זו יציאה מרשות לרשות ממש, בכה"ג לא ידעה לאקנויי

והנה נידון דידן עוד גרע מהא דההיא, דאותו היחיד הבא להתנדב לקרבנות הצבור או לבג"כ, אמנם רוצה הוא ויודע הוא להקנות לתכלית זו, אך אנן אמרינן לי' דעדיין