המדרש והמעשה שמות ז

בגוף האדם והמעשה, וע' רמב"ם ה' תשובה, והיא הגורמת שינחם ד' כעין חרטה דהשתא. (ואעפ"י שהוא יתב' ראה וידע את הנולד והשינוי, מ"מ הא אמרינן שאין ידיעתו יתב' מחייבת, והדברים עתיקים)

אך באמת הא לא קיי"ל כר' אליעזר לפתוח בנולד, ולא כמ"ד דפותחין בחרטה דהשתא, [ע' ר"ן נדרים כ"א, ב'], ובדברים שאינם נולד ונראים כנולד קייל"ן דאפי' התרה לא בעי [ע' רמב"ם, פ"ח מה"נ וכ"מ שם] ואין לנו בהיתר נדרים אלא החרטה דמעיקרא והפתח שלא בנולד, והם תלויים בעצם הידיעה בלבד, והיא ישנה אצלו יתב' תמיד, ולפי"ז היתר נדרים אצלו יתב' הלא דבר שלא ניתן להאמר כלל

י"ל דשאלה זו היא שעמדה בפני רבב"ח. והיא שגרמה לו שלא להשגיח בב"ק ששמע. והנה הר"ן [נדרים ע"ז] אסבר לה למ"ש התם דבעל שאמר בל' חכם וחכם שא' בל' בעל כו' וז"ל שם בסוה"ד, ולפי"ז משמע לי דלישנא דמפיר שייך במכאן ואילך, (היינו ל' בעל, דמיגז גייז מהשתא), ולישנא דמתיר, בדבר שהי' מותר מעיקרו (היינו ל' החכם, דעוקר מעיקרו) עכ"ל

עפי"ז י"ל דגם רבב"ח, מששמע את הב"ק מכרזת "מי מפיר לי" (ולישנא זה קשיתי', דהא חכם שא' בל' בעל אינו כלום) הסביר לעצמו כונת ההכרזה כך: ,אוי לי שנשבעתי (וכדקיי"ל דגז"ד שיש עמה שבועה אף לרעה אינה חוזרת) ועכשיו שנשבעתי מי מפיר לי", כלומר הא "בהתרה" (דמשמע חרטה דמעיקרא וכד' הר"ן) אי אפשר לגבי קוב"ה, דהא אין להכחיש ידיעתו יתב' ולא יצוייר כאן ההיתר אלא בלשון מי "מפיר" לי, היינו אילו הוי אפשר בחרטה דמהשתא, למיגז גייז לנדרא מהשתא, (דע"ז בא ל' ההפרה לפי"ד הר"ן) והא ג"ז א"א, אלא בבעל לאשתו ובאב לבתו, וא"כ "מי מפיר לי" כלומר הא אין תקנה לנדר זה

כן פי' רבב"ח לעצמו את ד' הב"ק. ואילו הי' הפי' באמת כן (היינו לא בל' ניחותא אלא ל' תימא) נמצא שלא היתה שום תועלת בהכרזה זו, וע"ז הוא שהתאוננו רבנן דבי מדרשא, דהי' לו לרבב"ח להבין, שאין מראין דבר בטל מן השמים, ואין שחין שם שיחות בטלות ח"ו. ואי משום קושי' דידי' כל קושי' יש לה תירוץ. וג"ז יש לתרץ

דהנה ידוע מאמרם ז"ל [ב"מ פ"ו, א']. במאי דאיפלגי קוב"ה ופמליא של מעלה, בבהרת קדמה ללבן, טמא כו', ספק הקב"ה אמר טהור, **(כל מבין יבין שכונתנו כאן אינה אלא לבאר אגדות אלו עפ"י פשוטן, לפי דרכי ההלכה, ואין לנו עסק כאן עם ביאורן ע"ד הדרש וההגיון, שאין כאן מקומו:)** וגם רבה ב"נ בשעת פטירתו אמר טהור, וקלסי' הש"ס שם, ואעפי"כ פ' הרמב"ם [פ"ב מה' ט"צ, ה"ט]. כמ"ד טמא. והוא פלאי. ועכצ"ל כתי' הכ"מ שם, דלא בשמים היא כו' ואע"ג דגם רבה ב"נ אמר טהור אין זה כדאי להוציא מן הכלל שבידנו דהלכה כת"ק. עכ"ל כ"מ. וע"כ ביאור הדברים הוא כך, דאף שההלכה לאמיתה היא בודאי כמו"ש הקב"ה, מ"מ אנחנו בעלמא הדין, שאין אנו יודעין לכוין אמיתת כל הלכה בפ"ע, ואין אנו יכולין גם לתת תורת כאו"א בידו לאמר הלכה מן השמים [וכמו שהסביר החת"ס או"ח הי' ר"ח הא דלא בשמים היא ע"כ נזקקים אנחנו אל הכללים המסורים, כמו ב"ש וב"ה הלכה כב"ה, ר"מ ור"י הלכה כר"י, או הלכה כסתם משנה, וכדומה. ואף שאפשר שיזדמן שלא יצדקו כללים אלו בא' מן הפרטים אליבא דאמת, מ"מ האמת הזאת בשמים היא, אך פה בארץ אין לנו אלא הכללים שמהם אין לזוז [ע' מ"ש בזה גם כ' זקני הגאון הרד"ז זצ"ל בספרו מ"ח] ומדגם דין זה, דספק בהרת קדמה, סתם לן תנא [בפ"ה דנגעים] דטמא, ע"כ כך הלכתא אנן לדידן

ככה י"ל שביארו להם גם רבנן דבי מדרשא ענין הב"ק המכרזת ששמע רבב"ח, היינו, נהי דאנן לדידן קיי"ל כר' יוחנן, דחכם שא' בל' בעל אינו כלום, וזה משום דקיי"ל דאין פותחין לא בנולד ולא בחרטה דהשתא, אלא בעקירת הנדר מעיקרו, (וכדאמרן דזב"ז תלי), וממילא דעפי"ז אין ה"נ דלא ניתן להאמר ענין היתר נדרים לגבי הקב"ה אך