המדרש והמעשה שמות סט

שעדיין לא הכינם הצבור משלו, שהרי כל כסף פקודי העדה עלה על מעשה האדנים, כמבואר בקרא, שפיר הי' יכול משה לקחת לבגדי הקדש ואף לעבודת הצבור) מנדבות יחידים, שמסרו לצבור יפה יפה תצא מזה הוראה למעשה הנוהג גם בזה"ז, והוא: דהמג"א או"ח סי' קנ"ג הביא לד' שו"ת ב"ז, בישוב שלא הי' להם ס"ת, וקראו בשל יחיד, ואח"כ עשו להם הצבור שני ס"ת משלהם, וכתב הב"ז דאין ליחיד טענת חזקה (להוסיף לקרות בשלו גם להלאה ככל מחזיק במצוה) משום דהוי חזקה שאין עמה טענה ואעפי"כ לא החליט בזה הב"ז, ועיי"ש בסוף דבריו שכ' שיפשרו ביניהם. [ודין זה הוזכר גם כרמ"א חו"מ סי' קמ"ט עיי"ש]

ולענ"ד יש להביא ראי' לד' הב"ז מד' התוספתא [תענית כ"ח] ת"ר למה הוצרכו לומר זמן עצי הכהנים והעם, שכשעלו בנ"י מן הגולה לא מצאו עצים בלשכה, עמדו אלו והתנדבו משלהם, וכך התנו נביאים שביניהם שאפילו לשכה מלאה עצים יהיו אלו מתנדבין משלהם שנאמר והגורלות כו' עכ"ל התוספתא

והנה המתנדבים הללו החזיקו במצוה תחילה, וא"כ לכ"ק למה הוצרכו לתנאן של הנביאים שביניהן, והלא דין פשוט הוא ומקורו בש"ס גטין ס' ב' גבי מערבין בבית ישן] דמי שהחזיק במצוה אין הצבור רשאים לשנותו וכו' וא"כ ממילא ישארו אלו מתנדבי העצים בחזקתן. אבל ראה שהתוספתא דקדקה בלשונה לאמר שכשעלו מן הגולה לא מצאו עצים בלשכה", (כלומר שאז בשעה שהחזיקו במצוה לא הי' להם לצבור משלהם), וממילא דהוי חזקתן של אלו חזקה שאין עמה טענה, והי' הדין נותן שאם בהמשך הזמן ירחב גבול הצבור ותספיק תרומת הלשכה לקרבן העצים כדינה, או אז תבטל חזקתם של אלו (וכד' השו"ת ב"ז) ע"כ שפיר הוצרכו לתנאם של נביאים (בהסכם כל הצבור) שאפילו לשכה מלאה עצים יהיו אלו מתנדבין משלהן". (וגוף ס' שו"ת ב"ז אינו ת"י כעת, אולי העיר בעצמו מד' התוספתא הלזו): **(וכ' אחי הרה"ג כמוהר"ר אליעזר נ"י העיר על זה דאין ראי' כ"כ מזה לדינו של בה"ז. דהתם בעצים הא בעי שימסרם לצבור, וכמו"ש במנחות כ"א מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור, וכ"פ הרמב"ם ז"ל, ואינו יכול בכח חזקתו הישנה לכוף את הצבור שיקבלו מתנה ממנו בשעה שיש להם משלהם, ובכלל י"ל כיון שבשעה שהמצוה נעשית כבר אינה נעשית משלו אלא משל האחרים, והיינו הצבור שקבלו המתנה, אין זה נקרא שזכה במצוה, אבל בס"ת דאינה צריך מסירה מקרי זכות מצוה דיליה וזכה בה

)** אולם לפי דברינו למעלה קרא זה דמעשה המשכן הוי לכאורה תיובתי' דשו"ת ב"ז, דהא ביארנו דמה שלקח מנדבות היחידים לבגדי הקדש (ואפילו לעבוד בה עבוה"צ) הוא משום שעדיין לא הי' להם לצבור משלהם, שכסף פקודי העדה משנה הראשונה ניתן לאדנים, כמבואר בקרא והלא אעפי"כ השאירן משה ליחידים הללו בחזקתן, ולא מצינו שחזר לעשות בג"כ משל צבור לאחר שהספיק בתרומת הלשכה, ש"מ דמשהוחזקו הוחזקו ואולי מטעם זה סתם גם הרמב"ם ולא פירש החילוק בין עבודת יחיד לעבו"צ, דלא ברירא לי' הא מלתא, כיון דסו"ס אם התנדב היחיד בשעה שלא הי' משל צבור אז אפילו לעבוה"צ הוכשר משל יחיד, ומהני לי' חזקתו אף לאחר שעשה לו הצבור משל עצמו, וכדאמרן

איברא דבגוף האי דינא דש"ס יומא, דמהני גבי בג"כ מסירה לצבור, שדו בה התוס' שם נרגא, והקשו הא לרבנן דר' יוסי ב"מ קי"ח] גבי שומרי ספיחים בשביעית בחנם, חיישינן דלמא לא מסרי לצבור יפה יפה, ולמה הכא לא חששו, ותרצו דשאני הכא דאנן סהדי דכהן גדול, שהוא גדול בתורה, יודע למסור יפה יפה. עוד כתבו התוס' וז"ל, וכן לבן בוכרי דכל "כהן ששוקל אינו חוטא" כו' ומשני דמסר לי' לצבור, איכא למימר, אפילו את"ל דס"ל כרבנן דר"י, בההיא אפילו רבנן מודו, כיון דכל ישראל מביאין שקלים אינהו נמי נהי דפטירי מסרי לצבור יפה יפה כו' עכ"ל התוס' וראיתי לבעל מ"ל ז"ל [פ"ד דשקלים ה"ו ד"ה עוד] שכתב ע"ד התוס' הללו וז"ל "ולא הבינותי דבריהם, דמה