המדרש והמעשה שמות סח

פרשת ויקהל [בדין נדבות היחידים לחובות הצבור]. ויבאו כל איש אשר נשאו לבו, וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ד' למלאכת אהל מועד, ולכל עבודתו, ולבגדי הקדש

הנה בארנו [בדרושנו לפרשה זו] כי "נדיבי הרוח" גבוהים במעלה "מנדיבי הלב", וכי אלה אשר "נדבה רוחם אותם" מחכמה עשו להקדים מתחילה "למלאכת אהל מועד" ואח"כ ולכל עבודתו וכו'. עתה נחזה כי יבואר זה ביתר ביאור עפ"י דרכי ההלכה

הכתוב אומר והנשאים הביאו את אבני השהם ואת אבני המלואים לאפוד ולחשן בסדר היום, פ' כ"ז), וחז"ל שאלו וע' רש"י כאן בשם המדרש] מה ראו נשיאים להביא בחנוכת המזבח בתחילה וכאן לא התנדבו בתחילה, אלא כך אמרו וכו' ומה שמחסרין אנו משלימין כיון שהשלימו צבור את הכל, אמרו נשיאים מה עלינו לעשות כו' ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות א' משמם כו'. ע"כ ש והדבר יפלא, וכי כעורה זו שזכו הנשיאים להביא את אבני השהם, ומה כל החרדה, הלא סוף סוף מקום הניחו גם להם להתנדב

? עוד זאת יפלא במקראות אלו ולעיל פ' כ"ב) ויבאו האנשים כו' וכל איש אשר הניף תנופת זהב לד' וכבר דקדק הרמב"ן בנמוקיו וכי מה זו "תנופה" שנאמרה אצל זהב? עיי"ש מ"ש ע"ד צחות, לפי שהמתנדב דבר מועט מתנדב בחשאי, אך הנותן דבר הגון יונף ויורם הדבר לנס, אם מצד הנותן (כשאין כונתו לש"ש) ואם מצד המקבל, למען יראו אחרים ויעשו כמוהו. עכת"ד הרמב"ן, אבל באמת כבר העיר שם גם הרמב"ן עצמו דשיחה נאה זו מופרכת מצדה, דהא להלן בס' פקודי כשם שנאמר חנופה אצל זהב כך נאמר תנופה גם אצל נחשת, ורק בכסף נאמר "וכסף פקודי העדה", ותנופה לא נאמר בו עיי"ש ברמב"ן, ובדברינו להלן יבואר

דהנה על ד' הרמב"ם [פ"ח מה' כהמ"ק] גבי כלי שרת ובגדי כהונה שאם ירצה היחיד מתנדב אותם ובלבד שימסרם לצבור, הקשה המ"ל, דבש"ס [יומא ל"ה] איתא להדי' דכהן שעשתה לו אמו כתונת אינו עובד בה אלא עבודת יחיד, ובלבד שתמסרנו לצבור, עיי"ש, הרי דלא מהני מסירה אלא לעבודת יחיד, ומסתימת ל' הרמב"ם משמע דאף לעבודת הצבור מהני: עכת"ד המ"ל שם. ולענ"ד לכאורה מוכח מקרא כד' הרמב"ם, דהלא מפורש נאמר כאן כי אלה "אשר נדבה רוחם אותם הביאו למלאכת אוה"מ כו' ולבגדי הקדש" והא כל עצמן של בגדי הקדש הללו לא נעשו אלא לעבודת הצבור, ואעפי"כ לא הקפידו לעשותן מתרומת הלשכה דוקא (היינו מכסף מחצית השקלים) ועשום מנדבות היחידים? [ואין לומר דרק מדרבנן אינו עובד בה עבוה"צ משום דחיישינן דילמא לא ימסור יפה דהא כש"ס יומא שם משמע דלעבוה"צ ל"מ מסירה כלל]

ולכאורה פירכא עצומה היא זו על ד' הש"ס דילן (ואולי מטעם זה שביק הרמב"ם ז"ל לדבריהם, ונשען על סתימת ל' הירושלמי [פ"ד דשקלים] דלא חילק ג"כ בין עבודת צבור לעבודת יחיד כלל) חזרתי ואמרתי דלק"מ, עפימ"ש המ"ל בעצמו (פ"ד דשקלים) בטעמא דחילוק זה בין עבודת צבור לעבודת יחיד (דלכ"ק מאי שנא, אי מהני מסירה לצבור, תהני אף לעבודת צבור, ואי לא מהני, אף לעבודת יחיד לא תהני), דבאמת מסירה לצבור מהני לגמרי, אלא שאעפי"כ ניחא להו לצבור דליעבד מצוה בממון כולם ולא בנדבות היחידים, ומשום קפידא דצבור נגעו בה, שלא תלקח מנדבת היחיד אלא לעבודת היחיד. עי"ש במ"ל שדבריו נכחים למבין

וא"כ אף אנו נאמר, בד"א שיכול הצבור למחות, בשכבר יש להם לצבור משלהם, משא"כ כאן, בתחילת מעשה בגדי הכהונה,