המדרש והמעשה שמות סז

אך באמת נראה זה כדוחק, דאי מדינא כב"נ חשיבי מי התיר למשה להחמיר חומרא דאתי לידי קולא לבטל כל ישראל מפו"ר **(ע' מ"ל פ"י מה' מלכים ה' ז' סוף ד"ה ודע, שהוכיח שאע"ג דמצות פו"ר היא מאותן שנאמרו לב"נ ולא נשנית בסיני, מ"מ עד סיני נהגה מצוה זו גם בב"נ. עיי"ש:)** (ע' במדרש ובאדר"נ), אלא דלענ"ד ולפי הקדמת החת"ס יש לומר בפשיטות, דלענין פרישה זו כבר הי' להם דין ישראל באמת, דהא ע"י פרישה זו כבר באו ליכנס לברית ולקבל את התורה, ובדין הי' שיתנהגו כבר באותה פרישה עפ"י דרכי התורה שבאו לקבלה. דוגמא לזה מ"ש התוס' כתובות י"א, א' ד"ה מטבילין, כיון דבההיא זכיי' נעשה ישראל הוי לי' כישראל גמור לענין זכיי', וניחא מה שאמר לילה דהאידנא כבר אזיל לי'. אך א"כ הדר תיקשי מנלן דעשה זאת משה רק מדעתו? אבל עם ההקדמות הראשונות יתורץ גם זה, דמדפירש משה מן האשה מדעתו הלא הוכיח בזה דלית לי' ק"ו דר' ישמעאל מסוטה, ומדאעפי"כ שבר את הלוחות, ע"כ כת"ק דאדר"נ ס"ל דפרח כתב מעליהם, וע"כ דלא איצטרך ולא אהני לי' ק"ו מפסח אלא להסיר גם קדושת ההזמנה, ולהוכיח מזה דמכיון שהי' צפוי להקב"ה מתחילה שעתידים לעשות העגל כבר לא הוזמנו גם מתחילה לקדושה אמתית, ומדאתן להכי כבר מיושבת קושיתנו האחרונה, דא"כ תו אי אפשר לומר דהיתה זאת מדעתו של הקב"ה, להחמיר בפרישתם יום אחר הלילה כדיני ישראל, ומטעם דבפרישה זו עומדים היו ליכנס לברית, דהא כבר הוזקקנו לומר לתנא דידן דבאמת צפוי הי' להקב"ה שסופם שלא ליכנס עדיין לברית בפרישה זו, וסופם להיות נדונים כפנוי' ולא כא"א: **(ואמנם כ' אאמו"ר הגאון שליט"א העיר ע"ד החת"ס הנ"ל דהא על שבת כבר במרה נצטוו, וא"כ מה יושיענו זה מה שאצל ב"נ הי' הלילה הולך אחר היום, הא מרה קודם פרישה דסיני הוי, ועכצ"ל שמשנצטוו אז על שבת, לכל הלכותיה נצטוו, היינו כסדר הזמנים הנהוג עכשיו אצל ישראל, יום אחר הלילה. וצ"ע

)** הוא הדבר אשר יעדנו מראש לברר, דשלש אלה שעשה משה מדעתו חד בחד סביך, ושבירת הלוחות מדעתו מוכיחה שגם הוספת יום אחד ופרישתו מן האשה מדעתו היתה, אלא "שהקב"ה הסכים על ידו". ואמנם יצאתי כאן מגדרי, להאריך קצת בדברי חידוד שאמרתי בימי חורפי, ומ"מ לא נמנעתי מלהציגם בזה, לפי שעכ"פ הדברים שביררנו בהם שיטת תנא דברייתא ושיטת תנא דאדר"נ הם דברים נכחים למבין

ודע שעל קושיתנו הראשונה (מנא לן מק"ו דפסח להתיר לאו דלא תעשון) יש להשיב וכבר העירני ע"ז כ' אחי הרה"ג כמוהר"א שיחי' עפימ"ד בש"ס ע"ז נ"ג ע"ב, ואשריהם תשרפון באש, מכדי א"י ירושה היא כו' וא"א אוסר דשא"ש כו' מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו. עכ"ל הש"ס. הרי דעכצ"ל דקרא זה דואשריהם רק לבתר מעשה דעגל נאמר. וא"כ ע"כ דגם לאו דלא תעשון אכתי לא נאמר בשעת הלוחות הראשונות, דהא חד קרא הוא ואשריהם תשרפון כו' לא תעשון כן לד' אלהיכם אמנם באמת יש לחז"ל במק"א טעם אחר לשרפת האשרות והוא בסנהדרין נ"ה א' ומה אילנות כו' אמרה תורה השחת שרוף כו' לפי שבאת לאדם תקלה על דן. ועפ"י שיטה זו שוב אין הכרח לומר דקרא דלא תעשון לבתר מעשה דעגל נאמר. ויש ליישב את הסתירות. ואכמ"ל: