המדרש והמעשה שמות סו

מילתא, עפימ"ד [נדרים, ס"ו, ב'] בההוא דאמר לדביתהו קונם שא"א נהנית לי עד שתטעימי תבשילך לר' יהודה ולר' שמעון, ר"י טעים, אמר, ומה לעשות שלום כו' אמרה תורה ימחה קדושת שמי כו' ר"ש לא טעים, אמר כו' אל יזוז שמעון ממקומו. עכ"ל הש"ס. וי"ל בביאורו, דלכ"ק מנא לן באמת דמה שהתירה תורה מחיית השם בסוטה הוא בשביל לעשות שלום, דילמא להיפך כדי לעשות קטטה, היינו כדי לברר אם נטמאה ולהעניש אותה כדי רשעתה. **(ואמנם יש להעיר דע"כ אין זה כדי להעניש, דהא בידה להנצל מעונש ולאמר איני שותה, ואי שתיסר על בעלה, הא על בעלה בלא"ה אסירא אף מבלעדי המים, מטעם רגל"ד, וכדין סוטה בזה"ז [ע' אה"ע קע"ו, ובמ"ל]. אף כשבטלו המים אך עכ"פ גם ע"ז שהוא דוקא כדי לעשות שלום אין הכרח לכאורה מעצם הענין:)** אך י"ל דע"כ ז"א, דהא קיי"ל דאם יש עדים במדה"י אין המים בודקין כו', ואי כדי להעניש למה לא יבדקו, הלא העדים לא יבאו להעיד, ומבלעדי המים לא יגיע לידי עונש, ואטו כשיש עדים מעליותא היא אלא ע"כ דעיקר התכלית של המים היא הזכות ולא החובה, ומה שהותרה מחיית שמו, כדי לעשות שלום הותרה. כ"ז לדידן, אןך לר' שמעון לשיטתי', דס"ל [סוטה ו' א'] מדזכות לא תלי עדים נמי לא תלי, ובאמת בדקי לה מיא, כבר אזדא לה הוכחה זו, ותו אין הכרח כלל שכדי לעשות שלום הותרה המחיקה וזהמ"ש ר' שמעון בנדרים שם ימותו בני אלמנה כו' "ואל יזיזו שמעון ממקומו" כלומר משיטתו הקבועה בענין הזה לענין סוטה. עכ"ד אאמו"ר הגנ"י. ודפח"ח אך עכ"פ חזינן דאף ר' יהודה סבר לה להאי ק"ו דסוטה, וכן פשוט הוא בכ"מ בש"ם)

ונלענ"ד דבאמת סתירת ק"ו זה יש ללמוד מבנין ק"ו אחר, היינו מהא דפירש משה מן האשה. דלדברי הש"ס יליף לה משה בק"ו "ומה ישראל שקבע להם זמן" כו', ולכ"ק מאי ק"ו הוא זה, בשלמא גבי מתן תורה דהוו שייכי בה נשי כגברי, וכלהו חייבין בכבוד התורה, שפיר הזהירה תורה לפרוש, משום מעלה יתירה דקדושה, (אע"ג דמצד הדין אף בעל קרי מותר בד"ת, ומכש"כ טבול יום). משא"כ גבי פרישה דמשה, דאפילו אי הוצרך איהו לפרוש, איהי מי הוצרכה, וע' מ"ש חז"ל [ספרי פ' בהעלותך] שאמרה צפורה אוי להן לנשותיהם של אלו כו' הרי שעלולה היתה פרישה זו לשית איבה בין איש לאשתו. ואי ס"ד דיש למילף מסוטה דאפילו זלזול בקדושה עצמה מותר כדי לעשות שלום כו', מכש"כ דהוי לן למילף מהתם דלא למיעבד מעלה יתירה בקדושה, היכי דשייך משום איבה בין איש לאשתו ומדאעפי"כ פירש משה מן האשה מק"ו דישראל. ולא חש לפרכת ק"ו זה מה שיש לסתור אותו מק"ו דסוטה, ש"מ דס"ל דאין ללמוד מסוטה למק"א, וממילא דלא היה יכול ללמוד גם היתר שבירת הלוחות מק"ו דריה"ג המובא באדר"נ, וע"כ הוזקק ש"ס דילן לק"ו דפסח, וק"ו זה הא אמרו בתוס' דלאו ק"ו גמור הוא, והיינו דאמר הש"ס פירש מן האשה מדעתו כו' ושבר את הלוחות מדעתו, דמפרישתו מן האשה ידענו שגם שבירתו את הלוחות מדעתו הי', ולאו מק"ו גמור. זהו מה שאמרנו דשני ענינים אלו אחוזים זב"ז

והנה אהא דהוסיף משה יום א' מדעתו אמרו בש"ס מאי דריש, היום ומחר, היום כמחר, מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו, ולילה דהאידנא הא אזיל לי' כו', ולכאורה תמוה הא לפי"ז דרש גמור הוא, ומנלן באמת דעשהו משה מדעתו ושלא נמסר לו היקש זה מתחילה לכך ומצאתי בחידושי חת"ס למסכת שבת, שדקדק גם הוא כנ"ל, ותירץ דקודם מ"ת הי' הלילה הולך אחר היום, כידוע, וא"כ אכתי אין ראי' להוסיף יום שלישי, דאימא אה"נ היום כמחר, ומה מחר, היום ואח"כ הלילה, כך היום היום ולילה אחריו, למשל אי בד' עבוד פרישה, יתקדשו יום ד' וליל ה', יום ה' וליל ו', וביום ו' היו יכולין לקבל התורה. אך משה וישראל החמירו ע"ע להתחשב כישראל אף קודם מ"ת, ולישראל היום הולך אחר הלילה, וממילא דלילו של האידנא כבר אזיל לי' עיי"ש בחת"ס: