המדרש והמעשה שמות סד

היינו להוכיח את הלאו, (שלא שכב איש אותה), וממילא דאיהו חשיב עיקר התנאי להקדימו קודם להן. (ובתנאי דב"ג וב"ר הי' רצון התנאי אם יעברו, דאם לא יעברו לא הוצרכו לתנאי כלל, וע"כ הוצרכו להקדים את ההן, לפי שהוא הי' העיקר שבשבילו בא התנאי) ובזה מיושבת קושית הטו"ז בהקדמתו לשו"ע יו"ד) מהא דש"ס [גיטין, ע"ה]. דאתקין שמואל בגיטא להקדים אם ימות לאם לא ימות, אעפ"י שבודאי רצונו שלא ימות לפי דמ"מ עיקר חכלית התנאי התם הי' שאם ימות, לפוטרה אז מן החליצה, (דאם לא ימות אז אינו צריך לא לגט ולא לתנאו כלל) וממילא דצריך להקדים את העיקר לטפל. ואולי יש להכניס ס' זו בדברי המ"ל [פ"ו מה' אישות] ובד' נקה"כ שם, אעפ"י שלא נתבררו דברים אלו בכלל דבריו למעיין שם

איך שיהי' הנה יליף ר' ישמעאל היתר למחות קדושת שמו יתב' היכי שיש בה כדי להסיר איבה בין ישראל לאביהם שבשמים, מק"ו מסוטה; ואולם היש לך עשיית שלום בין ישראל לאבשב"ש יותר מזו של שבירת הלוחות בשעתה, שהלא לפי עדות חז"ל שבירה זו היא שגרמה לדון אותם "כפנוי' ולא כא"א" ,וממילא שעי"ז הי' כשלונם אפשר בחזרה, וכדאיתא במדרשות. וכבר אמרנו שדבר זה מק"ו דאיש ואשתו למדנו

זהמ"ש ריה"ג באדר"נ שם אמשול לך משל למלך בו"ד ששלח לקדש לו אשה, הלך ומצא שזינתה, מיד הי' דן אם אני נותן לה כתובה נמצא אני מחייבה מיתה ופוטרה מאדונה לעולם כו' כך משה הי' דן ק"ו מעצמו" לפי ענ"ד במכוון אחז כאן ריה"ג במשל הזה דאיש ואשתו, דזהו מה שחידש על ד' ת"ק, שאין אנו צריכין כלל לאמר "שפרח כתב מעליהם", ולעולם אימא לך ששבר אותם עם האזכרות שבהם; וזהמ"ש "כך הי' משה דן ק"ו מעצמו" היינו מן הק"ו הידוע, הנאמר אצל עשיית שלום בין איש לאשתו גבי סוטה (דמני' יליף ר' ישמעאל בשבת קט"ז דלהסיר איבה בין ישראל וקוב"ה הותר לאו דלא תעשון) מאותו הק"ו גופי' למד גם משה לשבור את הלוחות עם האזכרות שעליהם. דהא הפירוד דעכשיו הוא הוא שגרם אל השלום דלאחר זמן וכמבואר באדר"נ שם. וכדי להודיענו שאל ק"ו זה נתכוין, הזכיר ריה"ג במשל דידי' למלך בו"ד ששלח לקדש לו אשה כו' נמצא אני פוטרה מאדונה לעולם' כו'. שהלא מענין כיוצב"ז (היינו מעשיית שלום דסוטה) למדנו בדרך ק"ו היתר מחיקת האזכרות שבספרים הנמצאים ביד צדוקים (אע"ג דמצד הדין קדושה גמורה אית בהו), וממנו דן גם משרע"ה לענין שבירת הלוחות (זו דברי ריה"ג, ות"ק דאדר"נ ע"כ כר' יוסי דש"ס דילן ס"ל, דאף גבי ספרי צדוקים קודר האזכרות שבהן, וע"כ הוזקק לומר שפרח כתב מעליהם)

והנה האי ק"ו דסוטה ק"ו גמור הוא לר"ט ור' ישמעאל (וכן לריה"ג דאדר"נ, לפי דברינו בפירוש דבריו) ומדאמר בש"ס דילן, שבת פ"ו, דשבירת הלוחות "עשה משה מדעתו" ע"כ דאזלה אותה סוגיא דלא כריה"ג דאדר"נ, אלא כת"ק דשם, או כר' יוסי דצדוקים, דלא חשיב להו כלל האי ק"ו, ומצרכי קדירה, אצל אזכרות דצדוקים, וע"כ הוצרך הש"ס למצא ק"ו אחר, היינו ק"ו דפסח, ובאשר גם ק"ו זה לאו ק"ו גמור הוא (וכמו"ש התוס' בשבת שם) היינו דקאמר שהוא מן השלשה דברים שעשה משה "מדעתו" (כלומר מק"ו קלוש דפסח)

אלא דא"כ הלא תסתער עלינו לכאורה עוד קושי' חמורה מן הראשונות, דהא כבר אמרנו דמק"ו דפסח, אפילו אי הוי ק"ו גמור, אין ראי' אלא על מניעת נתינת הלוחות, אך לא על היתר שבירתם, ומדאסקינן דברייתא דשלשה דברים לא ס"ל גם ק"ו דסוטה כלל, עכצ"ל לדידי' כת"ק דאדר"נ, דפרח כתב מעליהם, וא"כ קשה דלפי"ז תו אין צורך עוד בהאי ק"ו דפסח כלל, שהוא למניעת הנתינה, דתיפוק לי' שלא הי' אפשר למשה לתת להם את הלוחות, מדפרח כתבן. (וכמו שבא באמת בד' ת"ק דאדר"נ אמה אני נותן להם דבר שאין בו ממש" כו'). וא"כ ממנ"פ קשה לברייתא זו, אם לא פרח כתבן לא הועיל ק"ו דפסח כלום להיתר השבירה, ואם פרח כתבן הא לא נצרך כלום להאי ק"ו

אך באמת משום הא לא איריא. דבאמת אף לוחות האבן לחודייהו, גם מבלעדי הכתב שעליהם, קדושה הוי בהו, דהא עכ"פ הוזמנו לקדושה, וידועה שיטת בעה"מ דבגוף הקדושה הזמנה מילתא היא. וע' או"ח [במג"א סי' מ"ב]