המדרש והמעשה שמות סג

גוילין שבלו, מדלא קדשו אלא אגב אזכרות שעליהן, אזלי אזכרות אזלה קדושתם עכ"ל הש"ס. וי"ל דזוהי ממש שיטת ת"ק באדר"נ שם שאמר "נסתכל וראה שפרח כתב מעליהם", כלומר ומדלא קדשי לוחות אלא אגב כתב שבהם, אזיל כתב אזלה קדושתם, ושוב אינו עובר בשבירתן משום לא תעשון כן. [ולענין גליונין דלמעלה ולמטה הא לא איפשטא בעיין בש"ס שם) ובדברי ריה"ג אנו מוצאים באמת אותו הרעיון עצמו שבדברי הת"ק, אלא דמאמר זה (שפרח כתב מעליהן) חסר בד' ריה"ג. הנראה דבזה הוא דפליג ריה"ג את"ק, דלריה"ג אין הכרח לומר שפרח כתב מעליהן ולעולם לא פרח, ואעפי"כ יפה עשה משה ששברן, וכמו שנבאר

דהנה איתא [בש"ס שבת שם] ספרי צדוקים ר"י אומר קודר את האזכרות שבהם כו' ר' טרפון אומר אקפח את בני אם איני שורף אותם עם האזכרות שבהם, א"ר ישמעאל ק"ו, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה ימחה קדושת שמי כו', הללו, שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים, עאכו"כ ששורף אותם עם האזכרות שבהם, ע"כ. משמע מדברי כלהו תנאי דהכא דמצד הדין אזכרות שבספרי צדוקים קדושה גמורה אית בהו, כאזכרות ס"ת של ישראל, מדמדמי להו לאזכרות שבמגילת סוטה, ואעפי"כ ס"ל לר"ט ולר' ישמעאל דמותר למוחקן, כיון דיש במחיקתן משום הסרת איבה ועשיית שלום בין ישראל לאבשב"ש, ומק"ו דמחיקת מגילה דסוטה שאינה אלא לעשות שלום בין איש לאשתו". [ורק ר' יוסי הוא דפליג על ר"ט ור"י בהא, וס"ל דקודר האזכרות שבהן, על כרחך דס"ל לר' יוסי דהך ק"ו מסוטה לאו ק"ו גמור הוא]

וי"ל דר' ישמעאל בזה לשיטתי' אזיל, דס"ל [בסוטה, ג', א'], קנוי לאשתו רשות, וא"כ לא בא ענין הקנוי וההשקאה דסוטה לרחק, (דהריחוק אינו אלא רשות לר' ישמעאל) אלא לקרב הוא בא, כשיעבור עליו רוח קנאה אז תשתה ותטהר. הרי דלר' ישמעאל לשיטתי' לא באה באמת מחיקת קדושת שמו על המים אלא כדי לעשות שלום, **(ובזה הבנתי ד' הספרי במדב' ה', ע"פ ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה, שמעון ב"ע אומר בטהורה הכתוב מדבר כו' אף היא לא תצא מידי פורעניות כו' ר' עקיבא א' בא הכתוב ללמדך שסוף זו למות וצבתה בטנה כו' עכ"ל. ודברי מחלקותם תמוהים ונראה לי דהנה התורה אמרה זאת תורת הקנאות כו' או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה כו' והאשה ההיא עונה תשא ומזה מוכח לכאורה דלא כמ"ד שכל ענין פ' סוטה לא בא אלא כדי לעשות שלום בין איש לאשתו דהא למ"ד זה עכצ"ל דסתמא דמילתא מחזקינן לה לזו בטהורה, ושהמים עתידים לברר צדקתה (עד שיודע לנו ההיפך) ונהי דכל אימת דלא שתתה אסורה משום רגלים לדבר, מ"מ בסתם מחזקינן שסוף המים לברר לזכות ולא לחובה והלא קרא דהכא אסתמא קאי, או איש אשר יעבור עליו כו' ואעפי"כ מסיים בה והאשה ההיא עונה תשא. כדי להשמר מקושיא זו אמר רשב"ע והאשה ההיא כו' בטהורה הכתוב מדבר (כלומר לעולם סתמא מחזקינן שהמים יבררו טהרתה) ואעפי"כ הואיל והביאה א"ע לידי כך אף היא לא תצא מידי פורעניות. (כלומר והיינו דא"ק והאשה ההיא עונה תשא) אולם לר"ע לשיטתי', דס"ל בריש סוטה דקנוי לאשתו חובה ולדידי' כבר אמרנו דע"כ לא ס"ל שהוא כדי לעשות שלום בין אל"א א"כ לר"ע אין צורך לומר דבטהורה הכ' מדבר. זהמ"ש ר"ע אומר בא הכתוב ללמדך שסופה למות וצבתה בטנה כלומר ולעולם דבטמאה מחזקינן לה בסתמא ושהמים יבררו את חובתה והיינו דקאמר והאשה ההיא עונה תשא ודו"ק:)** וזהו מה דיליף מינה ר' ישמעאל בק"ו "ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה ימחה שמי' כו'. וזוהי באמת עיקר סברת התוס', [קדושין ס"ב, א' ד"ה בשלמא], שכתבו וז"ל דאם לא שכב חשוב הן, שבמה שאנו רוצים שתעשה חשוב הן, דומי' דאם יעברו שאנו רוצים שיעברו כו'. אין כונתם דברצוננו או ברצון הבעל תלי' מלתא, למיחשב לאו במקום הן, אלא כך כונתם דרצון התנאי גופי' הוא הלאו יותר מן ההן, שכל עיקרן של מים המאררים לא באו אלא כדי לעשות שלום בין איש לאשתו,