המדרש והמעשה שמות סב

פרשת תשא [בדיני מחיקת השמות הקדושים]. ויאמר ד' אל משה פסל לך כו' וכתבתי כו' את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת

ידוע מה שדרשו חז"ל על מקרא זה,: ש "אשר שברת, יישר כחך ששברת". וזה אחד מן השלשה דברים המנויים [במס' שבת פ"ו, א']. שעשה משה מדעתו הוסיף יום אחד מדעתו כו' פירש מן האשה כו' ושיבר את הלוחות כו' ובכולן הסכים הקב"ה על ידו. שיבר את הלוחות כו' שהי' דן משה ק"ו מעצמו, ומה פסח שהיא מצוה אחת א"ת כל בן נכר לא יאכל בו, כל התורה וישראל מומרים עאכו"כ כו' ומנא לן שהקב"ה הסכים על ידו שנאמר אשר שברת כו' עכ"ד הש"ס. והגאון רי"פ ציין שם דבאדר"נ יליף לה מק"ו אחר, עכ"ד. ועפי"ז צריך ביאור למה זה נאיד בש"ס דילן מק"ו דאדר"נ; דהא לפימ"ש התוס' בשבת שם האי ק"ו דפסח באמת לאו ק"ו גמור הוא, (ובזה תירצו מ"ט קרי לי' הש"ס מדעתי', הא כל ק"ו אדם דן מעצמו), וא"כ הא עדיף לי' למילף מק"ו דאדר"נ דהוי ק"ו גמור; ועוד דהיא גופה תיקשי, מנא לן באמת דמדעתי' עשה משה, דלמא אין הכי נמי דמק"ו דאדר"נ הוי ידע לה משה

? אך בר מן דין הק"ו מפסח מוקשה מאד לענ"ד, דהא מפסח לא ידעינן אלא שלא היו הלוחות ראויות להנתן לישראל, אבל שבירה מנא לן? הא שבירה זו ל"ת שבתורה היא, מלא תעשון כן לד' אלהיכם, וכלי שהי' השם כתוב עליו אם התיכו לוקה [ע' רמב"ם ה' יסוה"ת פ"ו ה' ו'] וה"ה שבירה, וגם איסור שבירה ונתיצה דביהכ"נ מהכא ידעינן לה [ע' שו"ע או"ח, פי' סי' קנ"ב], ונהי דכתב שם המג"א בשם מהרמ"פ דאין איסור נתיצה אלא במחובר, מ"מ ע' שו"ת חת"ס [או"ח סי' ל"ב] דפליג עליו בזה, ועוד דאף המג"א לא קאמר לה אלא בביהכ"נ, דכל עצמו רק ממזבח ילפינן איסורי', והתם מחובר הוי, משא"כ בכלים שיש עליהם שמות ואזכרות דאסור למוחקן משום לא תעשון ודאי דשבירתן זוהי מחיקתן. וא"כ הדרה שאלתנו, שבירת הלוחות מי התיר לו למשה, אחרי שמק"ו דפסח לא ידע אלא שהם מעוכבי נתינה בלבד

אלא שדבר זה יתישב בפשיטות אחרי העיון באדר"נ שם, ואגב אורחין אבאר ע"ד החדוד שאלו השלשה דברים המנויין בש"ס שבת לא במקרה נזדוגו יחדיו, והם אחוזים זב"ז; דז"ל חז"ל [באדר"נ שם, פ"ב], עלית למרום כו' כיון שראה משה אותו הסרחון כו' אמר האיך אני נותן להם את הלוחות, ומזקיקני אותן למצות חמורות, ומחייבני אותן מיתה לשמים כו' שכן כתוב כו' נסתכל בהן וראה שפרח כתב מעליהן, אמר האיך אני נותן להם לישראל כו'. ריה"ג אומר אמשול לך משל, למה"ד למלך בו"ד שאמר לשלוחו צא וקדש לי אשה קו' הלך אותו שליח כו' הלך ומצא שזינתה, ומיד הי' דן ק"ו מעצמו ואמר אם אני נותן לה כתובה נמצא מחייבני אותה מיתה ופוטרה מאדונה לעולם כו' כך היה משה הצדיק דן ק"ו מעצמו, עכ"ל האדר"נ. הנראה דעל ק"ו זה נתכוין הגרי"פ ז"ל בהגהותיו, מדאמר כאן ריה"ג "שדן משה ק"ו מעצמו"; אך כל רואה ישתומם, וכי זו היא דרך ק"ו, והלא אין ק"ו אלא כשלמד החמור מן הקל, וכי מה כאן הלמד והמלמד בדבריו של ריה"ג גם איזה חידוש חידש ריה"ג על דבריו של ת"ק, הלא שניהם ממש דבר אחד אמרו בטעם שבירת הלוחות (שהי' כדי לפטור את ישראל מן העונש החמור), ולא חידש ריה"ג אלא את המשל "ממלך בו"ד", והוא תמוה

לפי דעתי י"ל שגם הת"ק דאדר"נ קושי' זו קשיתי', מי התיר לו למרע"ה לשבור את הלוחות, אחרי שמק"ו דפסח לא שמעינן אלא עיכוב נתינה בלבד, אך באמת זה לק"מ, עפימ"ש [שבת קע"ז, א'] ס"ת שבלה אם אין בהם ללקוט פ"ה אותיות אין מצילין אותן כו' שאני