המדרש והמעשה שמות סא

כל שאר בגדי כ"ג, א"כ שפיר קאמר הירושלמי מאן דאמר עודהו על מצחו מרצה שנאמר על מצחו תמיד מסייע לי' לר' יוסי בר בון שלובש כליו בכל יום, ואין הסייעתא מתמיד דציץ, כמו שהבינו מפרשי הירושלמי ובס' אה"ח, אלא מתמיד דחשן, כלומר דלמ"ד דתמיד דציץ פירושו שילבשהו תמיד ע"כ דה"ה גם בתמיד דחשן. וכ"ז לירושלמי, דמדתמיד יליף לה, משא"כ לש"ס דילן דמעל מצחו ונשא יליף לה, וקרא דתמיד להיה"ד מוקי לה, באמת אין ראי' מזה כלל. הוא אשר דברנו, דמן הירושלמי, יש סעד שעכ"פ בלבישה דחשן תלויה גם לבישת שאר הבגדים, והוא כדברינו לעיל. וממילא מיושבת הסתירה מן הש"ס יומא ס"ט וד' התוס' קדושין נ"ד. ודו"ק: **(ואולם במק"א ביארתי דבאמת אף לש"ס דילן בין לר"י ובין לר"ש היסח הדעת אסור בתפלין, אלא דיש נ"מ בינייהו באופן איסורו, והוא בהקדם שיטת ר' אלחנן [הובא בתו"י יומא ת' ד"ה תפלין] "דאין איסור היסח הדעת אלא בניעור". עיי"ש. ולכא' משמע דהיא שיטה שלישית, דהא כבר יש לנו ב' שיטות בענין היה"ד: א) שיטת הרא"ש ור"י פ"ג דברכות דאין היסח הדעת אלא בשחוק קלות ראש ולדידהו אף בניעור דומיא דישן ל"ש היה"ד: ב) שיטת הרמב"ם ורמב"ן [הובא בטויו"ד שפ"ח] דאף באבל שאינו מיתב דעתו היסח הדעת מקרי, ולדידהו אף בישן איכא היה"ד. ומדקאמר ר' אלחנן "דאין היה"ד אלא בניעור" משמע עכ"פ דבניעור דומי' דישן שפיר הוי היה"ד אף בלא קלות ראש, וזה שלא כד' הרא"ש ושלא כד' הרמב"ם, ויש להבין טעמו. ונלענ"ד, דהנה יש לבאר ענין היסח הדעת מה הוא, האם הוא איסור בפני עצמו, או אינו אלא פסול בתפילין, כלומר שהנושא אותם בהיה"ד הו"ל כאילו לא הניחם, ואם שבי"כ וב"כ יש בזה משום ביטול עשה כמובן (דהא מדמניח תפילין מחזיק א"ע בגוף נקי, וממילא כשמניחם בהיה"ד מבטל עשה), מ"מ נ"מ רבתי יש לדינא, היינו אי מניחם בהיה"ד בעידנא דלא מחייב בתפילין, א"כ לסברא א' עכ"פ עביד איסורא אך לס' ב' דאינו אלא פסול בתפילין אין איסור בזה דהא בלא"ה בעידנא דלאו ז"ת איירינן והנה ההיה"ד דשחוק וקלות ראש ודאי דהוי איסור בפ"ע, אך היסח הדעת הפשוט י"ל דאינו אלא פסול בתפלין וכן הוכחתי מד' התוס' מנחות ל"ו ואכמ"ל. ונלענ"ד דיש לתלותה בפלוגתא דר"י ור"ש, היינו דבין לר"י ובין לר"ש קרא דתמיד דכתיב בציץ (והיה על מצחו תמיד לרצון כו') נדרש גם אלפניו גם לאחריו, היינו שיהי' עליו תמיד ושיהי' תמיד לרצון, אלא דלר' יהודה מדתמיד ממש אי אפשר, ע"כ שכך היא הכונה שעכ"פ כל אימת שיהי' עליו יהי' תמיד ממש, היינו בלא היסח הדעת דאילו בהיה"ד ה"ז עליו, ואעפי"כ דומה כמי שאינו, ומה טעם בעי שיהי' עליו תמיד בלא היה"ד משום דבעינן תמיד לרצון, שירצה תמיד, ומרצה אינו אלא בעודו עליו (לבר מיוה"כ) ואם יהיה עליו בהיה"ד ה"ז כמי שאינו נמצא דלר"י היה"ד פסול הוא גבי ציץ ולא איסורא כ"ז לר"י אך לר"ש דס"ל דמרצה תמיד אעפ"י שאינו על מצחו ע"כ דמה שהקפידה תורה ג"כ שיהי' עליו תמיד בלא ההי"ד אין זה מטעם דדמי כמי שאינו (דהא אף באינו עליו מרצה) אלא דהוא איסור בפ"ע ומעתה י"ל דזוהי שיטת ר' אלחנן שבתו"י, דכר"י ס"ל דטומאה הותרה, וממילא דהיה"ד (שאינו בקלות ראש) אינו אלא פסול בתפלין, וזהמ"ש ר"א דאין ההי"ד אלא בניעור כלומר דאז מבטל עשה עכ"פ, משא"כ בישן דאז אינו חייב בתפלין ולא איכפת לן מה דדמי כמי שאינו, ובמק"א הארכתי בזה לבאר שיטת הרמב"ם, וכאן קצרתי:)**