המדרש והמעשה שמות ו

לישאל "לפני פלוני חכם" ולהזקיקו לשואל הזה לשני חכמים לשתי השאלות, הא די באחד, וכך הי' צ"ל "ועכשיו אני רוצה לישאל אצלך"

מזה למדתי דהר"ן כריב"ש ס"ל להלכה, היינו לפסול נוגע בהיתר נדרים, כירושלמי, ודלא כרמב"ם, והשתא ניחא מה שהזקיקו הר"ן לשאול אצל שני חכמים, ומ"ש אצל פלוני' ולא "אצלך", דכיון דאותו החכם איהו הוא המודר אינו יכול לישאל אצלו ברישא, דהוי כמיפר נדרי עצמו, ודו"ק כי קצרתי ולהלן, פ"א ע"ב מביא הר"ן את ד' הירוש' כלשונם, וכאן גלה את דעתו לפסוק כירושלמי] ואף שיש לחלק בין חכם המודר בתוך כלל אנשי העיר, (דאז אינו אלא נוגע) לחכם המודר בפרט, דאז מיחשב כבע"ד עצמו. אך כ"ז דוחק. ומכרעא מלתא דר"ן כריב"ש ס"ל דנוגע אינו מפיר [ומד' המ"ל פ"ב דנזירות ה' ד' גבי מי שנזר, ואמר חברו ואני, אי יכול השני להתיר להראשון כו' (עיי"ש במה שנסתפק) תמצא דס"ל דזה הוי כמיחל דברי עצמו ממש וצ"ע]

הדרן לדברינו דמדנוגע אינו מיפר, שאינו אלא כאילו מיפר לעצמו, ק"ו דלעצמו ממש איני מיפר, ואפי' בת"ח. ולפי"ז קשה על ד' רש"י גבי יתרו. וביותר תיקשי ע"ד רש"י קו' התוס' [בכורות, ל"ז]. באגדה דרבב"ח, ב"ב ע"ד א']. ששמע ב"ק שאמרה אוי לי שנשבעתי, ועכשיו שנשבעתי מי מפיר לי כו' שהקשו שם, אי ת"ח שרי נדוי לעצמו, הקב"ה למה לא הפיר לעצמו עיי"ש בתוס', וע"כ צריך לחלק בין נדוי לנדר, והדרא קושי' לרש"י, דמשוה להו כאן, בעובדא דיתרו ופ' דאפי' בנדר מפיר לעצמו

אולם בהקדם ד' הי"א שברשב"א שהבאתי לעיל נלענ"ד להסיר הפליאה מעל רש"י גם מהא דרבב"ח. דהנה איתא שם בש"ס, דרבנן דבי מדרשא גערו בו ברבב"ח, ואמרו לו כל אבא חמרא כו' שהי' לך לומר מופר לך כו' ואיהו סבר דלמא שבועתא דמבולא היא", עכ"ל. ואגדה זו תמוה היא גם בסגנון לשונה, דלפי שיטת רבנן דבי מדרשא, שלא עלתה על דעתם שעל שבועת המבול היתה הב"ק מכרזת, [ואולי היתה להם גם הוכחה לזה מהא שכ' המ"ל, פ"ו מה' שבועות ה"ז, מהא דצריך לפרט את הנדר, עיי"ש, ודו"ק.] א"כ הלא היתה ביד רבב"ח הצלת כל ישראל ע"י הגה שיוציא מפיו, והוא התרשל בדבר ק ואיך הסתפקו רבנן דבי מדרשא בזה בגערת חכם "כל אבא חמרא", כו' הלא לפי שיטתם צריכים היו לצעוק חמס על זה

ומה שנלענ"ד בביאור אגדה זו על פי פשוטה, הוא, דבאמת גם בלאו חששא דשבועת המבול הי' נראה לרבב"ח לנמנע שיועיל ההיתר שלו לשבועה כעין זו. דהנה התוס' [בכורות ל"ז, ד"ה מפירין] הקשו על הלשון "מי מפיר לי' דהא קיי"ל (בנדרים ע"ז) בעל שאמר בל' חכם (התרה) וחכם שא' בל' בעל (הפרה) אינו כלום. וא"כ מי "מתיר" לי הי' צ"ל כאן. עיי"ש שתי' בדוחק

אולי י"ל שגם לרבב"ח הי' קשה ל' "הפרה" ששמע מפי הב"ק. והיא שגרמה לו לרבב"ח להחליט, דבאמת אי איפשר כאן לא בהפרה ולא בהתרה, וכמו שנבאר. דהנה ידענו שאין מתירין את הנדר אלא בפתח, ושאין פותחין בנולד, וממילא דגדר הפתח שבו יותר הנדר הוא בדרך זה: אילו הייתי יודע כך וכך כו' או שיארע לי כך וכך כו' [כלשון הרמב"ם פ"ז משבועות, וע' כ"מ שם] ואיך יתכן לפי"ז היתר נדרים לגבי דקודשא ב"ה, שהוא יודע עתידות בודאי, ואעפ"י שאין ידיעתו מחייבת (וכמו"ש הראשונים לענין קו' הרמב"ם בבחירה וידיעה), אך עכ"פ במקום שעיקר הדבר תלוי בעצם ידיעתו (ולא במה שמסתעף ממנה) הלא אין להכחיש ח"ו את ידיעתו יתב' ואפי' למ"ד [נדרים כ"ב, ב'] דפותחין גם בחרטה, הא עכ"פ חרטה מעיקרא בעינן, שיתחרט אתחילתו, וג"ז ל"ש אצל הקב"ה כמובן (וע' בד' הפשטנים כמה נתלבטו בביאור לשון הכתובים "ונחם על הרעה", "נחמתי את אשר עשיתי" כו')

ברם אילו היו פותחין גם בחרטה דמכאן ולהבא, או אילו היו פותחין בנולד, או בדבר שאינו נולד ונראה כנולד [ע' נדרים ס"ד, ס"ה] כגון קונם פלונית שאביה רע ועשה תשובה כו' א הוא ג"כ בגדר חרטה דהשתא כמבואר מעיין), או אז עדיין הי' אפשר לשמוע ענין ההתרה אף לגבי דידי' יתב', דהא כל עיקר הסבר עניי התפילה והתשובה לבטל גזרותיו של הקב"ה, (וכמו"ש בר"ה יפה צעקה לאדם כו' בין לאחר גז"ד) לא יתבאר ולא יתפרש אלא בדרך זה, דע"י התשובה נתהפך ונולד שינוי