המדרש והמעשה שמות נט

השרד", ולאחרונים "בגדי הקדש", (בשביל קדושה יתירה דאית בהו), ועל הראשונים הוא אומר "לשרת" בקדש, דאף שעבודת יחיד לרש"י היינו קריאת הפרשה, מ"מ הא עכ"פ עבודה שבמקדש היא, ושירות מיהו הוי, (אף דכיהון לא מקרי וכן הוא להדי' ביומא ס"ח דקריאה עכ"פ צורך עבודה הוי), ועל האחרונים הוא אזמר "לכהן"; אולם כבר הוכחנו למעלה שגם בג"כ העקריים העשויים משל צבור, ודאית בהו כלאים, ודאסירי לרמב"ם שלא בשעת כיהון, מ"מ לא אסירי אלא לכהן הדיוט, ולכה"ג משרי שרי אף שלא בשעת עבודה, והיינו דאמר הכתוב ואת "בגדי השרד" (העשויים משל יחיד) "לשרת" בקדש; ואת "בגדי הקדש" (העשויים משל צבור) לאהרן הכהן (בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה), ואת בגדי "בניו" "לכהן" דוקא, שבניו לא הותרו בהם אלא בשעה שבאים "לכהן"

ודע דפשטי' דקרא [במדבר, כ']. משמע ג"כ כדעת הרמב"ם בה' כהמ"ק, (וכמו שביארנו את דעתו), דאיסור לבישת כלאים דבג"כ שלא בשעת עבודה רק בכהן הדיוט הוא דאיתא ולא בכ"ג, והוא מדאמר רחמנא למשה קח את אהרן והפשט את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו, הרי שהי' אהרן לבוש בג"כ, והתם בהר ההר הוי, וחוץ למשכן, ואולם רש"י ז"ל נזהר בלשונו, וכתב והפשט את אהרן את בגדיו כו' "הלבישהו, והפשיטם מעליו לתתם על בנו בפניו" עכ"ל והך הלבישהו דאמר רש"י ז"ל אין מובן לו, דהא ליתא בקרא כלל, אלא שדקדק כאן רש"י בקיצור לשונו להודיענו שלא נטעה ללמוד מזה שהי' למוד אהרן להיות לבוש בג"כ אף שלא בשעת עבודה, לכך אמר "הלבישהו והפשיטהו", כלומר לא שהי' לבוש בהם אהרן מקודם, אלא שבכונה הלבישם לו כאן, ומשום מצות חינוך דאלעזר עפ"י הוראת שעה שבאה לו למשה מפי הקדוש ברוך הוא כל זה לרש"י, אך לרמב"ם יתבאר כפשוטו, ולא היתה כאן הוראת שעה כלל, ואי משום מצנפת דלא שייכא בשאר בגדים, ואף הרמב"ם מודה בה דאף כ"ג אסור בה במדינה, וכמו שאמרנו למעלה, זה לק"מ, דהא מסקי התוס' יומא י"ב ב' ד"ה אלא דאף לריב"א לא שייך חינוך במצנפת, אע"ג דזו רחבה וזו קצרה, מדאעפי"כ שניהן שוים במינם, עיי"ש, ומדלא שייך בה חינוך, ודאי דאין הכרח לומר שהלבישו גם למצנפת ודו"ק. ודע דבמדרש תנחומא איתא להדי' שלא כדברינו דהמ"ת [במד' כ'] מקשה שם באמת איך עלה אהרן להר ההר בבגדיו שהם כלאים צמר ופשתים, ע"ש, הרי להדי' דאף לכ"ג לא הותרה לבישת בגדיו של כלאים שלא בשעת עבודה וזה שלא כדברינו אליבא דרמב"ם אולם באמת מדרש זה בלא"ה קשה לרמב"ם, מדאמר שם והלא אם יצא כהן גדול בבגדי כהונה הקדושים "חוץ מהר הבית" סופג את הארבעים כו' משמע דרק חוץ להה"ב אסור, ובמקדש שרי אף שלא בשעת עבודה, וזה להדיא דלא כרמב"ם, ועכצ"ל דס"ל לרמב"ם לדחות מדרש זה מהלכה משום הא דערוכין ג', ב', עיי"ש

נחזור לדברינו הראשונים שעפ"י כל מה שבררנו לעיל יתבאר לנו, דכל הני קראי יתירי בסדר היום שאנו בו, כלהו למלתייהו צריכי, ובשלשה מיני בגדי כהונה מדבר כאן הכתוב א) על בגדיו של כ"ג שקרוביו עושים לו, לנוי ולא לעבודת הצבור, הוא אומר: ועשית כו' (אפילו אתה משלך) לאהרן אחיך (בתור אחיך) לכבוד ולתפארת (שאינם לא לקדושה יתירה ולא לכיהון בעבוה"צ, וכמבואר למעלה). ב) על בגדי הלבן המיוחדים לכ"ג ואין לכהני הדיוט בדומה להם הוא אומר: ואתה תדבר אל כל חכמי לב ועשו (לא אתה משלך אלא הם משל צבור) את בגדי אחרן (לא הזכיר בניו עמו) לקדשו ולכהנו לי; כלומר בין בשעת עבודה "לכהנו" ובין שלא בש"ע "לקדשו'" בלבד, וזה אליבא דכו"ע, דהא בגדי לבן אין בהם כלאים, ואיסור הנאה דבג"כ במקדש ליכא. ג) ועל בג"כ של כל ימות השנה הוא אומר: "ואלה הבגדים כו' ועשו בגדי קרש לאהרן אחיך" (כלומר, אף שלא בשעת כיהון וכמו שביארנו דבין לראב"ד ובין לרמב"ם עכ"פ בכ"ג. ליכא איסורא אף שלא בש"ע) "ולבניו לכהנו לי" אצל בניו הזכיר "לכהנו לי", וכשיטת הרמב"ם דעכ"פ כהן הדיוט לוקה שלא בש"ע משום אבנט, ורק בשעת כיהון הוא דשרי: