המדרש והמעשה שמות נח

ואפשר לומר דמשהגיע הראב"ד עד התם, לה' כהמ"ק, ומדחזי לי' להרמב"ם שכתב בפירוש "אסור לכהן הדיוט" כבר ראה גם הראב"ד בדעת הרמב"ם שדעתו לחלק בין כה"ג לכהן הדיוט (וכי מ"ש בה' כלאים "כהנים" אסתם כהני הדיוט דעלמא נתכוין), ומשו"ה שתק לי' שם הראב"ד מהשגתו השני', מחשן ואפוד, והודה לי' בזה, דעכ"פ בבג"כ דכה"ג אין איסור אף שלא בשעת עבודה, וכתב רק השגתו הכללית, שגם בכהן הדיוט אין איסור

זכינו לדין דבכהן גדול באמת אין איסור כלאים לא לראב"ד ולא לרמב"ם, וניחא ק' השג"א מהא דכהן גדול מקריב בראש. וא"ל כעת לאידך גיסא, למה יקריב כהן הדיוט, יקריב תמיד כה"ג: דא בורכא, כמובן, ועוד דהא סו"ס בשניהן היא דחוי', ואכמ"ל וגם ק' שג"א השני' מחטאת העוף הבאה על הספק לק"מ לרמב"ם, דאולי באמת לרמב"ם כה"ג הי' מקריבה היכי דאפשר וכבר אמרנו דבכהן גדול אף הרמב"ם מודה

כל זה בכ"ג, אך בכהן הדיוט איכא לרמב"ם איסור כלאים שלא בשעת עבודה, ורק בעידן עבודה אשתרי, ומה מדוקדקים עפי"ז דברי הכתוב כאן בפרשת היום, שבדברו על בג"כ של כל ימות השנה הוא אומר: "ועשו בגדי קרש לאהרן (הפסיק הענין, דלאהרן תמיד מותרים, אף שלא בשעת כיהון) ולבניו לכהנו לי' לבניו הותרה לבישתם רק בשעת כיהון בלבד

שוב לאחר שכתבתי כל הנ"ל הראו לי שהג"מ בס' אה"ח או"ח סי' י"ט האריך ג"כ באותו ענין עפ"י דרכו, ורצה להתיר הכל לכה"ג משום ציץ דכתיב בי' תמיד, ולענ"ד זה אינו, דמאי ענין ציץ לשאר בג"כ, ולא לבד שמד' התוס' יומא ס"ט מוכח להדי' דלא כדבריו, אך גם מד' הש"ס גופא שם דבריו מופרכים, דא"כ יהי' הכל מותר לכה"ג אף במדינה, והלא ש"ס יומא שם הקשה מעובדא דכה"ג אצל אלכסנדרוס מוקדן, ומשני משום עת לעשות לד' כו' משמע להדי' דאף שהותר לו ציץ במדינה, מ"מ לא הותרו בשביל זה שאר הבגדים, וממילא דכמו כן גם לענין כלאים במקדש אין היתר ציץ מספיק להתיר את השאר, דהיינו הך, דהא אין הציץ תלוי בשאר הבגדים כלל והראי' שהביא באה"ח שם מתוספתא אינה ראי' כמבואר למעיין שם [ואמנם מעובדא דאלכסנדרוס יש לדחות די"ל שאף ר"ת לא קאמר לה אלא כיום, דהוי זמן קרבן ובעי ציץ לרצויי, משא"כ בעובדא דיומא, דבלילה הוי כמבואר שם, אך באמת זה דוחק)

אך לדברינו אנו ניחא כל זה, דאה"נ דמשהותר חשן הותר גם כל מה שתחתיו, ומצנפת אף שאין לה שייכות עם החשן ולא עם הציץ מ"מ במקדש הא ממילא מותרת, דכלאים לית בה, ואיסור הנאה דבג"כ הא ג"כ במקדש ליכא: כ"ז במקדש לענין כלאים, אך הש"ס יומא שם דלענין איסור הנאה איירי, ובמדינה, שפיר הקשה מעובדא דאלכסנדרוס, דעכ"פ מצנפת מי התיר לו במדינה מדאינה תלויה בחשן כלל

ובדברינו אלה מה ינעם לנו לדקדק בלישנא דקרא [שמות ל"ה, י"ט] "ואת בגדי השרד לשרת בקדש, ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן". ורש"י ז"ל פירש דבגדי השרד אין אלו בג"כ אלא בגדי התכלת לכסות את הארון וכו' האמורים בפ' מסעי, ובעהתו"ס חלקו עליו עיי"ש. [וע' במל"מ פ"י מה' כהמ"ק ה"ד] וברור דלרש"י לישנא דקרא קשיתי', מדחילק הכתוב לשנים, בגדי השרד לחוד ובגדי הקדש לחוד; אך באמת הנה הבדל יש בין הפעל שרת והפעל כהן, שהפעל כהן מורה על עבודת כהונה גמורה [וכמו"ש ז"ל כ"ז שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם"]. והפעל שרת אף שגם הוא מורה על עבודה שבמקדש, שהלא מזה למדו חז"ל [זבחים ט"ז, א']. דיושב מחלל עבודה מדא"ק לעמוד לשרת, וכן ממעט קידוש ידים "אביאה ריקנית" מדכתיב בגשתכם לשרת [שם, י"ט ע"ב] מ"מ הא מצינו כ"פ במקרא שירות גם אצל לוים (יחזקאל מ"ד, ובדה"י כ"פ). אות הוא כי באמת אין השירות ממעט אלא "ביאה ריקנית" כמליצת חז"ל, אך איננו מורה על עבודת כהונה בהחלט, עפי"ז י"ל שבבא הכתוב להבדיל בין הבגדים שהיחיד עושה לעצמו, ואינו עובד בה אלא עבודת יחיד, (שאין בהם קדושה יתירה כל כך), ובין בגדי הכהונה האמתים העשויים משל צבור, (שבהם עיקר עבודתו), הוא קורא לראשונים "בגדי