המדרש והמעשה שמות נו

"כהנים דאשתרי כלאים גבייהו כו' נהי דאשתרי בעידן עבודה, שלא בעידן עבודה מי אשתרי" ובענין זה נאריך קצת ואז נבא לביאור המקראות עפ"י דרכי ההלכה. דהנה מדברי הש"ס הללו למד הרמב"ם מ"ש [פ"י מה' כלאים, ה' ל"ב] וז"ל כהנים שלבשו בג"כ שלא בשעת עבודתן לוקין משום האבנט שיש בו כלאים". עכ"ל. והראב"ד השיב עליו בתרתי, חדא דביומא [פ' בא לו] מבואר דכה"ג לובשם אפי' שלא בשעת עבודה [מ"ש "כהן גדול, אף דאין הכרע בזה מלשונו של הראב"ד שם, די"ל דאפרק "בא לו כה"ג" קאי, מ"מ נלענ"ד דבדוקא נקיט הראב"ד כהן גדול, וכונתו ממעשה דאלכסנדרוס מוקדן, דמייתי הש"ס התם, דבכה"ג איירי] ועוד כ' הראב"ד וז"ל "גם מאי דקאמר משום אבנט, אינו, דאטו חשן ואפוד לאו כלאים אית בהו", עכ"ל

ודבר זה נשנה ברמב"ם [בפ"ח מה' כהמ"ק] ושם כתב וז"ל בגדי כהונה מותר ליהנות בהן כו' חוץ מן האבנט שהוא כלאים, ואסור לכהן הדיוט ללבשו אלא בשעת עבודה. ע"כ. וכ' שם הכ"מ דמ"ש "כהן הדיוט" הוא לאו דוקא, דה"ה כה"ג, בשאר ימות השנה, דאז אבנטו כשל כהן הדיוט, ולא נקט כהן הדיוט אלא לאפוקי כה"ג ביוהכ"פ עכ"ל. וגם שם השיג עליו הראב"ד וז"ל "א"א אינו מחוור מן הגמרא, דמותר במקדש כל היום" עכ"ל. ופלא דשתק לי' הראב"ד בה' כהמ"ק מן ההשגה השניה שהשיגו בה' כלאים, דמ"ט נקיט הרמב"ם איסור כלאים באבנט דוקא, והלא גם בחשן ואפוד הי' שם כלאים

עכ"פ משמע לרמב"ם להדי' דכל הכהנים שוים בזה באיסור לבישת בג"כ שיש בהם כלאים, שלא בשעת עבודה והנה הג' שג"א ז"ל [בה' ציצית סי' כ"ט], הרבה להשיב ע"ד הרמב"ם, ועיקר קושיותיו מהא דחטאת העוף הבאה על הספק, דאינה נאכלת משום ס' חולין בעזרה, ואיך יקריבנה הכהן כשהוא לבוש בג"כ, דלמא חולין היא ועבר אאיסור כלאים לרמב"ם מדלא הוי עבודה ועוד מהא דקיי"ל דכה"ג כל אימת שירצה מקריב בראש ונוטל חלק בראש, ולמה יעבוד כהן גדול כל עיקר, מה שאפשר לכהן הדיוט לעשות, והא איסור כלאים בכל בגד ובגד איכא, וכשיעבוד כהן גדול הוא מרבה באיסורי כלאים בחשן ואפוד, והא כ"מ שא"ת אתי עשה ודחי ל"ת אם אפשר לקיים שניהם אינו דוחה. ולי נראה לישב שפיר דקדוק לשון הרמב"ם [בה' כלאים ובה' כהמ"ק], ולהסיר מעליו קושית הראב"ד, וקושית הכ"מ, וקו' השג"א. והכל על מקומו יבא בשלום

דהנה התוס' [יומא ס"ט, ד"ה בג"כ] הקשו שם, אמאי דאמרו בג"כ היוצא בהן למדינה אסור, מהא דינאי המלך שא"ל הקם להם בציץ שבין עיניך, ותירצו וז"ל ואר"ת דשאני ציץ, דלכו"ע יכול להניחו כל שעה שנאמר והי' על מצחו תמיד". עכ"ל. (היינו דאפילו למ"ד שאף באינו על מצחו מרצה, ולדידי' תמיד לאו דוקא, כדמוכח ביומא ז', מ"מ מדכתיב בי' תמיד כבר אין בו איסור אף חוץ למקדש) והנה ביומא התם לאו לענין כלאים איתמר הא דהיוצא בהם למדינה אסור, אלא לענין איסור הנאה דבג"כ במדינה, שהוא איסור הכולל בכל הבגדים, ומשו"ה הקשו התוס' מציץ, אעפ"י שאינו אלא של זהב ה עכ"פ אף אנו נלמד מדבריו של ר"ת גם לענין כלאים כן, **(וכ' אחי הרה"ג החריף כמוהר"ר אליעזר נ"י העירני שבדברי ר"ת הללו יש לתרץ רש"י פסחים ע"ז א' גבי כה"ג ביוהכ"פ יוכיח שאינו על מצחו כו' דכתב שם רש"י וז"ל שאינו ע"מ כו' דהא אינו נכנס שם בבגדי זהב כמ"ש בר"ה דאין קטגור נעשה סניגור. עכ"ל, ודקדק הג' רע"א ז"ל הא מקרא מפורש הוא דאינו נכנס לפני ולפנים אלא בבגדי בד, ולמה לו לרש"י להביא הטעם דאין קטיגור כו'. ולדר"ת ניחא. דהוי סד"א דקרא לא אתי למעוטי אלא בגדים של כלאים שאינו לובשן אלא בשעת עבודה, משא"כ ציץ דאינו כלאים, וכתיב בי' תמיד, ולד' ר"ת הכל מודים בו דלובשו אף שלא בשעת עבודה, ואינו שוה לשאר הבגדים, הוי סד"א דלובשו אף ביוהכ"פ, להכי כתב רש"י טעמא דאין קטגור שהוא יספיק אף לגבי ציץ דהא אף הוא של זהב היה. ודו"ק:)** והלא בפירוש אמרה תורה גבי חשן "ונשא אהרן כו' בחשן המשפט על לבו כו' לזכרון לפני ד' תמיד". הרי שבפירוש התירתו תורה לאיסור כלאים דחשן אצל כ"ג,