המדרש והמעשה שמות נד

מינייהו עדיף, חרש וקטן, אי לקטן יהיב משום דלא אתי לאחלופי בגדול, אי לחרש משום דקטן אתי לכלל דעת. ומדלא אשכח חומרא גבי חרש אלא דאתי לאחלופי, ולא אמר בפשיטות משום דאף השתא הוא בן דעת, משמע דפשיט לי' לש"ס שאינו בן דעת כלל. ועפי"ז שפיר חילק הנמוק"י בין חרש מעיקרו לפקח שנתחרש, וזוהי סברת הפרמ"ג, והיינו מה שנסתייע מדברי הרע"ב, פ"א דתרומות, שכ' בטעמא דחרש "שלא הי' לו ממי ללמוד". אך אי נימא דפסולו דחרש אינו משום שטות, אלא דהו"ל פסול בפ"ע, ודאי דאין שום טעם לחלק בין חרש מעיקרו לפקח ונתחרש, דהא סוף סוף השתא אינו שומע ואינו מדבר, וזהו פסול בפני עצמו

עתה נחזה דחילופי הגרסאות שבש"ס ירושלמי ובתנחומא (אשר הזכרנו בראש מאמרנו זה) בהא פליגי, וממילא תתיישב קושיתנו ע"ד הרע"ב והפרמ"ג מהא דאכל חלב והפריש קרבן שכבר אמרנו דבירושלמי מפיק לה חרש ושוטה תרווייהו מחד קרא, מאשר ידבנו לבו, פרט לחרש ושוטה שאין לבם נודבם, וקשה על גירסת התנחומא דלא אפיק מקרא זה אלא שוטה לחוד, ולחרש אצריך קרא אחרינא דבר אל בנ"י. פרט לחרש שא"ש ואינו מדבר ולפי דברינו מדוקדק הדבר היטב, דבירושלמי ר' שמואל בר נחמן הוא דקאמר לה, ולדידי' י"ל דס"ל דחרש מטעם שוטה הוא דפסול, וכדס"ל לדידן, וע"כ סגי לי' בחד קרא לתרוייהו, דתרוייהו אין לבם נודבם, ולפי"ז באמת ישתנה הדין בפקח שנתחרש, דאינו אלא ספק, דהא הי' לו ממי ללמוד, ודלמא לאו שוטה, הוא וכדאמרן, אך בתנחומא ריש לקיש הוא דקאמר לה, והא ריש לקיש לשיטתי', וס"ל אכל חלב והפריש קרבן ונתחרש נדחית חטאתו, ע"כ דלדידי' לא שאני לי' כלל בין חרש מעיקרו ובין פקח שנתחרש, וזה לא יתכן אלא בשנימא דחרש פסול בפני עצמו הוא, ואפי' בדידעינן בי' שהוא בן דעת ולבו נודבו, כל שאינו שומע ואינו מדבר אינו בר מצות, וזהו מה ודייק וגריס בתנחומא אליבא דריש לקיש "דבר אל בנ"י, פרט לחרש שאינו שומע ואינו מדבר כו', אשר ידבנו לבו פרט לשוטה שאין לבו נודבו, כלומר וחרש, אף כשצוייר שלבו נודבו, מ"מ ממועט הוא מטעם "שאינו שומע ואינו מדבר", וממילא דאה"נ דלריש לקיש לשיטתי' משפט אחד הוא לחרש מעיקרו ולפקח שנתחרש. וניחא מה דאמר ר"ל בפקח ונתחרש דנדחית חטאתו

זהו מה שאמרנו דיש למצא נ"מ רבתי לדינא בין גירסת התנחומא וגירסת הירושלמי דלגירסת התנחומא, דריש לקיש הוא דקאמר לה ודמפיק לי' לחרש מקרא מיוחד, דבר אל בנ"י, חד דינא אית להו לחרש מתולדה ולפקח שנתחרש, משא"כ לירושלמי דלא גריס ריש לקיש, ודמפיק לי' לחרש ושוטה מחד קרא, מאת אשר ידבנו לבו, שפיר י"ל דהני מילי בחרש מעיקרו דלא הי' לו ממי ללמוד והוי בכלל שוטה ודאי, משא"כ בפקח ונתחרש לעולם אימא לך דאינו אלא ספק וכסברת הפרמ"ג בשם הרע"ב, וכמו שהוכחנו אנחנו מד' הנמוק"י פ"ד דב"ק: