המדרש והמעשה שמות נג

לה ראיית ס' ג"ח הנ"ל לסתור ד' הפרמ"ג (מדלא אוקי הש"ס ללישנא בתרא דשמואל דמחייב אשם תלוי כדידן, ודלא כר"א, ובפקח שנתחרש), דלעולם כפרמ"ג, דפקח ונתחרש ספיקא הוי, ואעפי"כ א"א לאוקמי לדשמואל בהכי, דאי לישנא בתרא בפקח ונתחרש, ע"כ דגם לישנא קמא (דפוטר מאשם תלוי), ג"כ בפקח ונתחרש מיירי, (דהא דוחק הוא לאוקמי תרי לישני דשמואל בתרי גוני חרש), וא"כ איך פטרו בלישנא קמא מאשם תלוי, אפי' אי ס"ל חתיכה מב' חתיכות בעינן, מ"מ הא כתבו התוס' [כתובות כ"ב, ב' ד"ה הבא], גבי ב' אומרים מת, דחזקת איסור דאשת איש כב' חתיכות משוי לה גבי אשם תלוי עיי"ש, והא אנחנו הוכחנו דאי פקח ונתחרש ספיקא הוי אז ג"כ חזקת איסור הוא דאיכא, והדר הו"ל לחייבו באשם תלוי לכו"ע. אלא ע"כ דבחרש מעיקרו מיירי שמואל דאין שם חזקה לא להיתר ולא לאיסור, וכדאמרן, ולישנא קמא דפוטר כרבנן, או משום דס"ל חתיכה מב' חתיכות), ולישנא בתרא כר' אליעזר, ואפילו בחתיכה אחת מחייב

כללא דמלתא, אין בד' הס' הנ"ל כדי להשיב את הארי, בעל פרמ"ג, ובפרט שגם ד' הרע"ב מכרעת כותי', ובפרט לפי מה שכתבנו שהיא גם דעת הנמוק"י פ"ד דב"ק

אלא אי קשי' הא קשי' לי על שיטת הפרמ"ג, מהא דירושלמי [ריש פ"ז דגטין, ה"א], דאיתא התם אכל חלב והפריש קרבן ונתחרש, או נשתטה, או נשתמד ר' יוחנן א' נדחית חטאתו, היינו דאף כשחזר ונתפקח אח"כ הוי לי' דחוי [ע' פ"מ שם] וריש לקיש אמר לא נדחית חטאתו, היינו דאף בשעת חליו או המרתו מקריב לי' דדמי לישן. הרי דירושלמי כלהו בחדא מחתא חשיב להו, נתחרש, נשתטה והמיר; והנה זה ודאי דבנשתטה אף הפרמ"ג יודה דאין שום נ"מ אי מתולדה אי נשתטה אח"כ, וע' תב"ש [סי' א' ס"ק נ'] דכל סתם שוטה שבש"ס אינו בתולדה, דאי מתולדה פתי מקרי עיי"ש. ואי כפרמ"ג איך חשיב לנתחרש בהדייהו, ועל כלהו אמר נדחית חטאתו, והא זה פקח הי' מעיקרא ולפרמ"ג אינו אלא ספק, והא כ' התוס' [יומא ס"ד, וזבחים י"א], דלענין נדחה דחיי' גמורה בעינן, ואי איכא שום צד לאמר שאינו דחוי, אז לא חשיב לי' נדחה, וא"כ בשלמא נשתטה והמיר ניחא, אך פקח ונתחרש איך תפקע קדושת מזבח בכדי, ודלמא פקח הוא

ואמנם באמת מדר' יוחנן אין להקשות מידי דהא מסיק שם בירושלמי דמוחלפת השיטה, ור"י הוא דאמר דלא נדחית, וגם בש"ס דילן [זבחים י"א], אף דלא מייתי פלוגתא דר"י ור"ל בזה, ואין שם רק מימרא דר' יוחנן לבד, ולענין המיר לחוד, מ"מ הגירסא ג"כ דלא נדחית וא"כ מדר"י לק"מ, אלא אי קשיא מדריש לקיש שבירושלמי קשיא, דס"ל נדחית ואף בפקח שנתחרש. ולשיטת הפרמ"ג בשם הרע"ב דכל חרש שאינו מתולדה ספיקא הוי למה תדחה חטאתו

וכדי ליישב זה נלענ"ד שהדבר תלוי בטעם עצם הפסול דחרש, מאיזה טעם אינו בר מצות, אי משום דהיינו שוטה, וכדמשמע מסוגי' [דיבמות קי"ג] דדעתי' קלישתא, או משום דהוא פסול בפ"ע, כל שאינו שומע ואינו מדבר, ואפי' אי יצוייר דידעינן בי' שהוא בן דעת, ולכאורה יש מקום גם לס' זו, מהא דנחלקו חבריו על רשב"ג בחרש שיכול לדבר מתוך הכתב, ומשמע דלרבנן אף כשחזינן מתוך כתבו שהוא בן דעת גמור, אעפי"כ דין חרש יש לו לכל דבריו, [וכן משמע לכאורה מדברי רמב"ם פ"ב מה' גרושין הי"ז, עיי"ש. שוב ראיתי בס' שו"ת עונג יו"ט מאה"ע סי' קנ"ג כתב בפשיטות דאין פסולו דחרש תלוי כלל בחסרון דעת, ונסתייע מד' הצ"צ סי' ע"ז. ובאמת מבואר למעיין בצ"צ שם דאין משם ראי' כל כך. יעויי"ש]

והנה אי פסולו דחרש הוא, משום שהוא א' ממיני שוטה, ודאי מסתברא דאין זה אלא בחרש מעיקרו, שלא הי' לו ממה להתפקח, אך בפקח ונתחרש מאן לימא לן דע"י חרשותו שבאה לו מחמת מחלה אח"כ אשתקל לי' שכלו דמעיקרא, ולמה לא נוקמי' אחזקתי'. וכבר אמרנו דמיבמות קי"ג משמע דפסול דחרש מטעם שוטה הוא, וכן יש להביא ראי' ממק"א [מהא דשבת, קנ"ג], גבי מי שהחשיך לו בדרך דנותן כיסו לחש"ו ובעי שם בש"ס הי