המדרש והמעשה שמות נא

וביבמות שם ונלענ"ד דלא בא כאן נמוק"י אלא להזהר מן הקושי', דמתניתן קשיתי', דתני התם בסיפא נתפקח החרש ונשתפה השוטה כו' חזר לתמותו. ומוקי לה התם בגמרא דתנא רשות משנה קמ"ל, היינו דשינוי רשות מאפוטרופס. לבעלים מפיק לי' מתורת מועד. ולכ"ק למה לי' לתנא לאשמועינן בחרש שנתפקח (וזה לא יתכן אלא באופן רחוק, היינו בשכבר הוחזק נגחן שעסקיו רעים, דהא אי לא"ה אינו מייעד כשהוא של חרש, עיי"ש במשנה ובתוד"ה אם הוחזקו) לימא איפכא: נתחרש או נשתטה הפקח חזר לתמותו, דהוי ג"כ רשות משנה, מרשות בעלים לרשות אפוטרופס ל כדי להשתמר מזה דקדק הנמוק"י וכתב דבאמת אין זה פשוט, דנהי פקח שנשתטה דין שוטה יש לו, אך פקח שנתחרש י"ל דהוי בן דעת, **(ואמנם תרי לישני איכא התם בב"ק מ"א ב' בהא דרשות משנה היינו לרבה אפילו מבעלים לשואל מקרי רשות משנה, ולר"פ מבעלים לשואל לא, משום דכל מקום שהולך שם בעליו עליו, וא"כ לכ"ק מזה על דברנו ממנ"פ, אי לרבה לא ניחא תירוצנו, דהא אפילו אי נימא דפקח שנתחרש באמת דין פקח יש לו מ"מ הא סו"ס אפטרופס בעי, ולא גרע אפטרופס זה משואל. ואי לר"פ לא ניחא קושיתנו דכשמוסרו לאפטרופס דומה כמוסרו לשואל אך באמת לק"מ, דלעולם כר"פ ואעפי"כ י"ל דפקח ונתחרש הוי רשות משנה, דל"ש שם בעליו היכי דאינו בן דעת. ודו"ק:)** ואע"ג דבאמת אינו אלא ספק, מ"מ כבר ניחא מה דלא פסיקא לי' לתנא למיתני ולצייר דינא דרשות משנה אלא בחרש מעיקרו שנתפקח, ולא להיפך בפקח שנתחרש: **(ויש מקום עיון לפימ"ש הר"ן פ"ק דקדושין והמ"מ פ"ג מה' מכירה הובא בחו"מ ר"ב ס"ד לענין קרקע לאחד ומטלטלין לאחר דאפוטרפוס כיד יתומים דמי א"כ ביצא מרשות אפוטרפוס לרשות יתומים למה תהוי רשות משנה. וצ"ע. ובפרט לפימ"ש הב"י דאפי' באפוטרופא לדיקנני מיחשב נמי כקרקע ומטלטלי לאחד

)** כך י"ל בכונתו ואיך שתהי' כונת הנמוק"י, אך זה ברור מדבריו, דפקח שנתחרש עכ"פ מידי ספיקא לא נפיק [ועכצ"ל לנמוק"י דמה דתני התם בתוספתא דיהודה בן נקוסא שור שנתחרשו בעליו או נשתטו כו' נתחרשו לאו דוקא, אלא בחרש מעיקרו מיירי]. וא"כ מכאן סעד גדול לד' הפרמ"ג, ומה שהפריז בס' ג"ח הנ"ל, דלד' הפרמ"ג צריך לומר דכל מה שהקילו חז"ל לענין גטו של חרש, לפי שקדושיו דרבנן, לא יתכן אלא בחרש ממעי אמו, אך בחרש שאינו מתולדה יפלו כל הקולות. עכת"ד. הנה ראשית אומר שדבריו שלא בדקדוק, דיש לומר דאף לפרמ"ג מי שנתחרש בקטנותו דין חרש גמור יש לו, וכמו דרשב"ג [גטין ע"א], דמכשיר כתב ידו במי שנתחרש לא הכשיר אלא "בפקח שנתחרש", היינו מי שבא לכלל דעת מקודם שנתחרש, כך גם הפרמ"ג לדידן לא חש לה לשוי' ספק, אלא בפקח שנתחרש, אבל קטן שנתחרש אין זה אלא שוטה, שיוצא משטות זו ונכנס לשטות אחרת, **(ואמנם כ' אבא מרי הגאון שליט"א כתב בתשובה בנידון דידי' להעיר מד' רש"י נדה מ"ה ב' גבי מכאן ואילך אעפ"י שאמרו אין אנו יודעין כו' נדרם נדר וכ' רש"י וז"ל גדולים הם ובכלל שוטים נמי לא מחזקינן להו דסופו לבא לכלל דעת כו', עכ"ל ואין מובן למ"ש דסופו לבא לכלל דעת, ועכצ"ל דכך כונתו שלא נימא דמדהשתא הוא דיצאו מכלל קטנות א"כ אף בלא סימני שוטה עדיין אין להם חזקת פקח כל זמן שלא נתבררה פקחותם, לזה דקדק רש"י וכתב ובכלל שוטים נמי לא מחזקינן להו, דסופן לבא לכלל דעת ואין שוטה אלא המקרע כסותו כו' עכ"ל. כלומר ואף בשעת קטנותם אית להו חזקת פקח, מדסופו לבא לכלל דעת כל זמן שאין בו סימני שוטה כו'. עכ"ל אבא מארי שליט"א, וזה שלא כדברינו:)** דהא מה"ת חד דינא אית להו גבי גטו"ק, וזה מוכח גם ממקום דאתי עלה הפרמ"ג, היינו מלשונו של הרע"ב בפ"א דתרומות, "שלא הי' לו ממי ללמוד", ודו"ק

ועוד דאף בגדול שנתחרש לא מודינא לי' בהא, דנהי דלפרמ"ג ספיקא הוי, מ"מ