המדרש והמעשה שמות נ

פרשת תרומה בדיני פסול חרש לענין תרומה ולענין גטין וקדושין]. דבר אל בני ישראל ויקחו לי. תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו כו'

חז"ל [בתנחומא, כאן] דרשו מקרא זה למעט חמשה פסולין שבהרמת תרומה, וז"ל שם: א"ר שמעון בן לקיש כך שנו רבותינו חמשה לא יתרומו כו' חרש שוטה וקטן, ונכרי וכו', ארשב"ל וכולן מן הפסוק הזה, חרש, דכתיב דבר אל בני ישראל, יצא חרש שאינו שומע ואינו מדבר, שוטה, דכתיב אשר ידבנו לבו פרט לשוטה שאין לבו נודבו, והקטן, דכתיב מאת כל איש כו' עכ"ד המדרש

ולפי הנראה נעלם ממצייני המקומות שבמדרש, כי מימרא זו כולה איתא גם בתלמוד ירושלמי, [פ"א דתרומות, ה"א], אלא דקצת חילוף גרסאות יש שם, וז"ל הירושלמי: ר' שמואל בר נחמן לכולהו מהאי קרא ידע להו, אל בני ישראל פרט לנכרים, מאת כל איש פרט לקטן, אשר ידבנו לבו פרט לחרש ושוטה שאין לבם נודבם" כו' עכ"ל. הרי דלגירסת הירושלמי בעל מימרא זו הוא ר' שמואל בר נחמן, וחרש ושוטה מחד קרא יליף להו, מאשר ידבנו לבו, ולגי' המדרש [וכ"ה גם בילקוט, ר' שס"ג] ריש לקיש הוא דקאמר לה, ומאת אשר ידבנו לבו לא אימעט לי' אלא שוטה לחוד, ולמעוטי חרש אצטריך לי' קרא אחרינא, דבר אל בנ"י, פרט לחרש שאינו שומע ואינו מדבר

ונלענ"ד לומר דנ"מ רבתי יש לדינא בין חלופי הגרסאות הללו דהנה הב"ח [יו"ד סי' א'] כתב דכל פסולי דחרש לאו דוקא בחרש מתולדה, אלא ה"ה פקח ונתחרש עיי"ש, והש"ך הביאו וכאן לא הגיה עליו הפרמ"ג כלום, אך במק"א, [בפתיחה לאו"ח, ח"ב ה"ד], כ' הפמ"ג, וז"ל ואני מסופק בזה, אף שאמרו בגטין וביבמות פ' ח' פקח שנתחרש אח"כ אין מוציא בגט, שמא רק מספק הוא, ולא ודאי, דאף בחרש ממעי אמו א' ר' אליעזר דספק הוא, אלא שאין הלכה כן, אבל פקח ונתחרש אח"כ י"ל דספק הוי, ונ"מ טובא כו' עכ"ל הפרמ"ג, ועיי"ש דיסוד דבריו ממ"ש הרע"ב [פ"א דתרומות] בטעמא דפסול חרש "לפי שלא הי' לו ממי ללמוד" כו'

וכשנשאלתי בענין זה למעשה ראיתי למחבר א' חדש, מגדולי זמננו, שהקדיש חלק גדול מספרו "גט חרש" לברר ד' פרמ"ג אלו עפ"י ההלכה וגם האריך בראיות לסתור אותם, ואני הארכתי בתשובה שיש להשיב על כל סתירותיו, והוכחתי שיש לד' הפמ"ג בזה ע"מ שיסמוכו. ואכ"מ, ורק אגע בקצה עטי במה ששייך למאמרנו זה. ואומר דבאמת דבר זה כבר נפתח בגדולי גדולים, והוא הנמוק"י [פ"ד דב"ק, אמתניתן דשור של פקח שנגח] וז"ל הנמוק"י שם, חרש כו' בחרש שא"ש ואינו מדבר עסקינן, דהוי חרש מעיקרו, אבל פקח ונתחרש בר דעת הוא, וחייב בכל דינין שבתורה, אבל חרש מעיקרו ושוטה וקטן לאו בני דעה כו' עכ"ל הנמוק"י. הרי להדי' דמחלק בין חרש מעיקרו ובין פקח שנתחרש. ותמיהני כי היו ד' הנמוק"י אלו בהעלם מהג' פרמ"ג ז"ל ולא נסתייע מהם, והוזקק ללמוד מן הסתום שבד' הרע"ב פ"א דתרומות

ואמנם משמע מד' הנמוק"י דאף ספק לא משוי לי' אלא כודאי פקח, אך באמת רחוק הוא לאמר כן, דהא זוהי דעת רשב"ג בתוספתא דגטין, שאמר, אבל פקח ונתחרש הוא כותב ואחרים חותמין, וכבר מסיק הש"ס [גטין ע"א, א'] שחולקין עליו חבריו על רשב"ג. וע"כ דגם לנמוק"י אינו אלא ספק, ואי תימא א"כ מאי נ"מ בזה לענין שורו שנגח, הא סוף סוף לא ישלם מטעם ספק, דהוי קולא לנתבע. זה לק"מ, דהא בלא"ה יש להבין, מה המריצו לנמוק"י להודיענו כאן דין פקח ונתחרש, הא עיקר דין החרש אין כאן מקומו אלא בפ"ז דגטין